^ נדב יהלומי, תעשה לי ילד! ^
כוכב נולד זה כבר לא מה שהיה פעם. המתמודדים, בואו נודה באמת, ברובם לא כאלה טובים ("אין פה שירי גבסו או נינט" כמו שאח שלי הגדיר היום). יש יותר דיבורים טרטורים ופרסומות מאשר שירים. השופטים סתם מפגרים - או שהם קוטלים במילה אחת או שהם נשפכים על כל מתמודד בעשרות מילות אהבה, כאילו אין אמצע.
בקיצור, חסרה לי התמימות וההתרגשות שראיתי בעונה הראשונה. יכול להיות שזה נגמר?
היחיד שעוד שווה מבחינתי משהו בתכנית, ששווה לי לראות בשבילו, הוא נדב יהלומי.
אוקיי, אז הוא כולה ילדון בן 17 ואם אנסה לממש את המשפט 'תעשה לי ילד' מלמעלה זה יגבול בפדופיליה.
אבל אין מה לעשות, הוא פשוט ילד חמוד! עם עיניים גדולות ותמימוֹת (תמימוּת - בדיוק מה שחסר לי בתכנית), שפשוט בא לרוץ אליו ולתת לו צביטה ענקית בלחי! 
^ היומן ^
ראיתי היום את הסרט הזה בפעם השנייה. הפעם הקודמת הייתה עוד בארה"ב, כשהתגוררתי עם כמה חבר'ה ישראלים בדירה באמצע LA ובדיוק עברתי את אחד המשברים הכי נוראים בטיול (רציתי לומר בחיים, אבל זה נראה כ"כ זניח עכשיו, בדיעבד)... דודי הביא את הסרט כדי לחנוך את הדיוידי החדש שקנינו, וכולם התיישבו ביחד לצפות.
מילה על דודי: הבנאדם סטנדאפיסט. מאלה שבוודאות היו ליצן הכיתה בביצפר, שחייבים תמיד שכולם ידעו שהם בחדר, חייבים לעשות רעש, להצחיק, לזרוק הערות ציניות וכו' וכו'. וכשטיפוס כמוהו מכריז מראש "אני מת במקום אם מישהו מכם לא בוכה בסוף הסרט" - כמובן שחייבים לצפות בסרט בריכוז.
אז ראינו, התרגשנו, ובכינו - כמובן. אין טעם לתאר את עלילת הסרט למי שלא ראה - פשוט תשכירו ותשבו לראות מייד. [או שתחכו לשידור החוזר, יס נוהגים לשים את אותו סרט שוב ושוב בשעות שונות משך שבועות]
פשוט סיפור אהבה שגורם לכל אחד לרצות שיהיה לו דבר כזה משל עצמו. גם הציניקן הגדול ביותר (ואני נוטה להיות צינית לא פעם) לא יוכל שלא להתרגש.
^ רגליים ^
העבודה שלי שוחקת אותי. זה בטח לא יישמע נורא לקורא מהצד - "כולה" ששה ימים בשבוע, 6-8 שעות כל פעם על הרגליים. אבל אלה שעות רצופות על הרגליים, בלי הפסקות, בלי יותר מדי תזוזה (בימי שישי בלי תזוזה בכלל, כי אני עומדת בדוכן של טעימות באותה פוזה כל היום). וזה פשוט הורס לי את הרגליים. לאט לאט זמן ה"החלמה" שלהן מתארך - אם פעם הספיקה לי שעה של ישיבה בסוף משמרת, שאחריה הייתי באה למחרת כמו חדשה - היום אני מרגישה שגם אחרי שינה טובה בלילה הרגליים שלי לא נחות לחלוטין, ואפילו עכשיו כשאני יושבת על המחשב אני מרגישה את כל השרירים, והברכיים כואבות.
אבא שלי מתעצבן עליי, אומר לי שאני חייבת למצוא עבודה שאני אוכל לשבת בה יותר. (וזה לא סתם בא משום מקום - הרי היו לי בעיות ברגליים עוד קודם)
ואני לא יודעת. מצד אחד, מעצבנים אותי שם די הרבה, משנים לי משמרות וקוראים לי לבוא "בדחיפות" ואז משחררים אותי לפני הזמן וכל מיני שטויות. מצד שני, יש כמה חבר'ה טובים (מבין צוות העובדים הבכלל-לא-גדול), יש אוכל טוב חינם ושתיה מוזלת ואייס קפה אלוהי (התמכרתי!!), ובגדול - התרגלתי.
הזמן יגיד את שלו. או הרגליים שלי...
נ.ב. אלה אכן הרגליים שלי בתמונה הזו, באחד הרגעים הנדירים בחיים שבאמת יכולתי להרשות לעצמי לנוח לחלוטין, בלי שום מחשבה מטרידה בראש או מישהו שיגיד לי לעמוד: בג'מייקה, כמובן. שכחתי כמעט שהתמונה הזו קיימת, אז לפני זה עשיתי חיפוש בפליקר לתמונות רגליים מעניינות ומצאתי את זו ואת זו, שתיהן מיוחדות בעיניי.
והנה גם לינק לתמונה שלי (שלי שצילמתי, לא שלי) - שהעליתי לאחרונה בעמוד שלי שם. פרסומת אף פעם לא מזיקה... וגם אודה למי שייתן לי הצעה לשם לתמונה.
שבת שלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יובל
)
