הו, כמה שאני הולכת להשתכר בחתונה הערב...

ככל שמתבגרים, ימי הולדת זה כבר לא מה שהיה פעם. אין את אותה התלהבות (כי אנחנו לא ילדים), אין אפשרות לאכול ממתקים בלי הגבלה (כי שומרים על הקלוריות), אין מסיבה עם ליצן (כי הוא צחק וניתק כשהתקשרתי אליו)... אפילו מניין שנותיי הוא מספר די מפחיד שידוע כמספר עם הקשרים רעים:

 למדתי לא לצפות ליותר מדי מאנשים, לנסות לא לספור מי כן התקשר ומי לא התקשר, מי הביא מתנה ומי לא. (אמא שלי תמיד אומרת לי "ציפיות יש רק בכריות")

וכך גיליתי שהאנשים שהכי חשובים לי כן התקשרו (בינתיים) וזה מה שחשוב.

והבנות החמודות מהעבודה הוציאו אותי באמצע היום והביאו לי מתנה קטנה חמודה יחד עם בלון הליום ועוגה אישית טעימה-בצורה-לא-הגיונית (אמרתי שומרים על הקלוריות? שכחו מזה).

אחרי שהסתובבתי כל היום עם חיוך על הפנים והבלון קשור חזק חזק לשקית שהחזקתי, הרגשתי פתאום שינוי במשקל וכשהסתכלתי למעלה גיליתי שהבלון השחתרר (מהצד שקשור לבלון, לא שקשור לשקית) והתעופף לאוויר. הרגשתי לרגע כמו ילד בן 6 שאמא שלו קנתה לו בלון ואז הוא עף והילד מתחיל לבכות. אלא שבמקום לבכות ליוויתי את הבלון במבטי עד שלא יכולתי לראות אותו יותר - וצחקתי.

חזרתי מהעבודה ורק אחותי היתה בבית. אמרתי לה מזל טוב, היא אמרה לי מזל טוב, הנוהל הרגיל של 10 ביוני...

ואז הפעמון צלצל ובדלת הופיע שליח עם זר פרחים ענק. הודיתי לו ומיד הבאתי את הזר לאחותי - הנחתי שזה חבר שלה הביא לה, כי מי יביא לי פרחים?... אבל הפתק גילה שהוא דווקא כן בשבילי, תודות למ' חברתי האהובה שלא ידעה כמה היא עושה לי את היום. שלחתי לה SMS  "תודה יא משוגעת אחת! בחיים שלי לא קיבלתי פרחים! אני אוהבת אותך!!! תחתני איתי?"

וכעת אני הולכת להנות מהמשך היום הולדת שלי, לשם שינוי לא על המחשב.

מזל טוב לי! =)

יוני הוא בדרך כלל החודש בשנה שאני הכי אוהבת (הנה תראו איך התלהבתי ב2006, 2005, 2004)... בין היומולדת שלי לתחילתו של הקיץ - מי צריך יותר?

רק שהשנה אין לי זמן לחגוג יומולדת. יש את ט' והחתונה שלה, שהכל סובב פתאום סביבה (להכין לה סרט לחתונה, ללכת להסתפר, קוסמיטקאית, לקנות בגדים, מסיבת רווקות, החתונה עצמה)... ואח"כ יש את היומולדת של אבא שלי - חוגגים לו 60 השנה אז אנחנו עושים את זה במסיבה גדולה בבית, וגם לזה לא חסר מה לתכנן... ועד לא מזמן היו לי גם הרבה דאגות שקשורות לכל המקומות שניסיתי להתקבל אליהם, אלא שעכשיו כבר אין לי דאגות, בערך. לא התקבלתי. יותר נכון נכנסתי לרשימת המתנה. שוב. כבר שלושה מקומות (מתוך ארבעה שנרשמתי) שמו אותי ברשימת המתנה. כאילו הבוחנים אמרו "היא סבבה, היא נראית די מתאימה, אבל בואו נכניס אנשים אחרים ואם הם לא ירצו אז נקבל גם אותה..." :-/

אז עכשיו החיים שלי בהמתנה. הם מבחינתם יכולים להתקשר ולהודיע לי שהתקבלתי גם בתחילת אוקטובר (אז תעשו טובה אל תשאלו אותי "יש תשובות??"), או להודיע לי באוקטובר שלא התקבלתי. ורק המחשבה על כל הזמן עד אז מחרפנת אותי.

לכן החלטתי לטוס.

עוד לפני שחזרו אליי מוויצ"ו אמרתי לעצמי שאם אני לא מתקבלת, אני טסה למזרח. אז כשהודיעו לי שאני בהמתנה, לרגע התבלבלתי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אבל אז התעשתתי על עצמי ואמרתי לעצמי שאני חייבת לטוס. לברוח מפה. רוצה חופש, מנוחה לנפש, לא לחשוב על זה יותר... וככה, אם יתקשרו אליי פתאום בספטמבר ויודיעו לי שהתקבלתי, אני פשוט אקח טיסה חזרה ארצה ואתחיל ללמוד ברינה ובשמחה. ואם לא? אני כבר שם, יש לי כסף - אני פשוט אמשיך לטייל...

כל מה שנשאר לי עכשיו זה לתכנן את הטיול ולקנות כרטיס. כבר התחלתי לשלוח אימייל לכל מיני אנשים במחפשים של למטייל, אחד אפילו התקשר אליי היום ונשמע נחמד, אבל גרם לי להבין שאני צריכה הרבה יותר להיסגר על עצמי לפני שאני מציקה לאנשים ככה (הוא כבר עם כרטיס טיסה ומסלול מתוכנן ואני מה? בעיקר חלומות על ריקשות וצ'אי מסלה).

שמתי בפליקר חלק מהתמונות שצילמתי לתרגיל בנושא "חלון" שהגשתי לויצ"ו (שאר התמונות פה). להם זה לא הספיק, אני מקווה שאתם תאהבו.

ובעיקר אני מקווה שיוני יחזור להיות החודש שאני כל כך אוהבת. מכאן אפשר רק לעלות...