עם כאבי תופת בבוקר אצל הקוסמטיקאית, טרטורים ופקקים ברחבי ירושלים, ועדה מאיימת שהתחילה בשלומיאליות לגמרי מצידי ונגמרה בהרגשה לא טובה, עוד טרטורים בירושלים, גור חתולים דרוס על הכביש, וזה שרק עכשיו הגעתי הביתה - אפשר לסכם את היום הזה כלא-משהו-בעליל.

אבל מה זה משנה? העיקר שסיימתי עם זה!!!

מעכשיו בכל מקרה הכל כבר בידיים שלהם, אז לא נותר לי אלא להירגע, לחזור לשגרה ולחכות למעטפה (אני לא מאמינה שחזרנו לימים האלה... למה לא לפרסם באינטרנט?). אה, וללמוד לשני המבחנים האחרונים שעוד יש לי. גם זה.

איזו הקלה. לא באמת. אולי זה יגיע כשאני אקום מחר בבוקר.

נ.ב. קבוק, אם אתה קורא את זה (ובטח שתקרא) - יצאתי להליכה לשחרר עצבים. אתקשר אליך כשאחזור... נשיקות.

* להילחץ במידה

מצד אחד, יש מסביבי אנשים שנראים כאילו הם עומדים להתעלף כל רגע מרוב עומס, צריכים להשלים איזה מאתאיים עבודות כי הם כל הזמן הבריזו, ואני לא הברזתי, אז אני לא צריכה להתרגש; מצד שני, בכל זאת יש לי כמה עבודות שלא עשיתי ועוד כמה וכמה שאני צריכה לתקן/לשפר, ויש לי פחות משבוע למשימה הזאת, אז כדאי שאני אצא מהאדישות ואתחיל להיות לחוצה במידה כלשהי.

* לתת מעצמי 99%

אני לא מאמינה ב"לתת מאה אחוז מעצמך", או 120 אחוז כמו שאנשים אוהבים להגזים. אף אדם לא מסוגל לתת את כל כולו, לשום משימה. זה לא אפשרי. אבל 99 אחוז זה כבר אנושי. בעיקר אם אני מסתכלת אחורה על רמת ההשקעה שלי עד עכשיו בעבודות, שנעה בין 20 אחוז כשממש לא היה לי כח ועד 80 אחוז כשנהניתי ממה שעשיתי. תמיד אני מרגישה בדיעבד שיכולתי לתת יותר, לעשות יותר, אם רק הייתי משקיעה עוד כמה שעות עבודה...

אז לעזאזל - בשבוע האחרון שנשאר אני חייבת לתת את המקסימום שלי.

* להפסיק עם השטויות

יהיה קשה לתת 99 אחוז מעצמי אם חצי מהזמן הפנוי שלי אני מבלה בישראבלוג, פייסבוק, טלוויזיה או בזבוזי-זמן אחרים. נכון שביוםיום אני מרשה לעצמי - הרי הכרחי לתת מנוחה לשכל, אם לא הייתי מתחרפנת. אבל לעזאזל [פעם שנייה], אני כבר לא ביום יום אלא בפאקינג-סוף-שנה! ולכן הגיע הזמן שאפסיק לעשות שטויות. אפילו לכתוב את הפוסט הזה אני לא אמורה (אבל הייתי חייבת).

אז לעזאזל[3] כוכב נולד ולעזאזל[4] הפרק של אבודים שעוד לא הספקתי לראות. אם תראו אותי עושה פעולות בפייסבוק בזמן הקרוב, תרביצו לי.

* להאמין בעצמי

זה נכון גם לתקופה הזו וגם לבכלל. היום בבוקר פגשתי מכרה ותיקה שלא ראיתי שנים. מסתבר שהיא לומדת בדיוק את אותו מקצוע שלי רק במקום אחר, פחות נחשב. אז למה היא מסוגלת להתגאות בעצמה למרות שהיא לא במוסד עם "שם" כמו בצלאל? איך היא יכולה להגיד לי "אני בטוחה בעצמי" ו"אני יודעת שאני אמנית" ולספר בכזו התלהבות על אחת העבודות שהיא עשתה - בעוד שאני בחיים לא אתלהב ככה ממשהו שעשיתי, בעיקר כי אני מפחדת שמי שמולי יחשוב שזה ממש גרוע?...

הייתי רוצה להיות רק לפעמים להיות עם קצת יותר בטחון במה שאני עושה. זה מגיע למצב שאני לא מראה לאף אחד בכיתה את העבודות שלי עד שמגיע הזמן להציג אותן בשיעור, כי אני מפחדת שיגידו לי משהו רע. וזה מטומטם, פשוט מטומטם, כי הביקורת הזו היא הדרך הכי טובה להשתפר (וגם לקבל רעיונות חדשים).

יש עוד כמה דברים שהייתי רוצה לכתוב, לקרוא שוב, להפנים, לקרוא שוב ולשפר את עצמי. אבל הגיע הזמן לסגור את החלון הזה, לפתוח אילוסטרייטור ולהתחיל לעבוד.

הספירה לאחור החלה!...

התכנית של כוכב נולד בהודו - קיטשית ומוגזמת ככל שתהיה - עשתה לי חשק נוראי לחזור לשם. 

נכון שתוך כדי הטיול התלוננתי הרבה (חם לי קר לי כואב לי מסריח פה מתי הנסיעה הזאת נגמרת כבר?), אמרתי שאני רוצה לחזור הביתה (ככה זה כשמכירים מלכישוע שבוע לפני הטיסה) והרגשתי שאני לא ממצה עד תום את האפשרויות שלי. ובכל זאת, היו הרבה רגעים קסומים במסע הזה (אם אפשר לקרוא ל6 שבועות מסע) - הכלבה בנופי שטיפסה איתנו 7 שעות בגשם על הר היא רק דוגמה אחת. אני בטוחה שיכולים להיות לי עוד הרבה כאלה אם ייצא לי לחזור לשם ביום מן הימים. אני מקווה שייצא לי. בכל זאת, כל דרום הודו מחכה לי...

ובינתיים, אני רק צריכה לעבור בשלום את השבועיים הקרובים: שיעורי בית אחרונים, הגשות, פורטפוליו שדורש ממני להביא את כללל העבודות שעשיתי מתחילת השנה (איך לעזאזל אני אסחוב את זה?) ועוד כמה מבחנים בחומר העיוני שלמדתי... וזהו, אני מסיימת שנה ראשונה.

מישהו חכם אמר לי פעם שזה יעבור מהר, בלי שאשים לב בכלל. אין לו מושג כמה שהוא צדק.

אה, וגם: מחר יש לי יומולדת!

הנה פה ב-1988, חוגגת בגן ארבעה קיצים. תעשו לבד את החישוב...

בא לי ללכת לעוד הופעה כמו של יוני רכטר ביום שבת, זה היה כיף.

בא לי לחזור בזמן שנה אחורה ולהיות איתך ביום הסטודנט הקודם.

בא לי עוד בובימדבר עם חיבוקים וכרבולים בשק שינה לקראת זריחה.

בא לי להתקלח איתך וכל הנלווה לזה.

בא לי שההורים שלנו שוב יסעו לשבוע ויישאר לנו בית לבד.

בא לי לסוע שוב לצימר. ושוב לאילת.

בא לי לעשות טיול של כמה ימים עם כל הציוד על הגב ושבלילה רואים את הכוכבים.

בא לי לחזור איתך לטיילת ולמשכנות שאננים.

בא לי כבר לגור איתך כדי שנוכל להסתובב כל היום עירומים.

בא לי להגשים איתך את כל הפנטזיות

בא לי לעשות את כל מה שאמרנו שנעשה

בא לי עוד כל כך הרבה דברים...

והכל יקרה, והכל יגיע, בזמנו.

לא ייאומן שתיכף שנה והכל עוד כמו בהתחלה. לא ייאומן שאני מתגעגעת כל כך כשרק לפני כמה שעות עוד היינו ביחד. לא ייאומן שכבר לפני שעה אמרתי שאני הולכת לישון כי מחר עוד יום לימודים וכרגיל נתקעתי מול המחשב.

.

נ.ב. יוני! יוני זה מעולה. גם יוֹני, גם יוּני. איזהכיף.