כולם אמרו לי שאני חייבת לקרוא את "הודו, יומן דרכים" של עזריאל קרליבך לפני שאני טסה. אז אני קוראת. וכבר בהתחלה יחסית, קראתי קטע מאוד מעניין שגרם לי לחשוב. קרליבך מתאר פה את אחת הפגישות שלו בעיירה מיילפאור, כאשר התארח אצל "פרקליט בית-הדין המקומי, בן ששים, משכיל מאוד ובקי בספרות העולם מאוד – והודי מאוד מאוד".
לא כל המסובים ידעו מהיכן אני בא; ואף כשגילה להם בעל הבית, לא כולם היו בקיאים למדי בגיאוגרפיה ובהיסטוריה, והוא היה צריך להסביר להם:
'תושבי ישראל שייכים לדת היהודית, שהיא משונה ומפגרת ביותר. יש להם ספר, שלא הגיע אל חלק העולם שלנו – התנ"ך. ספר זה מתחיל בסיפור על בריאת העולם. יודעים אתם, כיצד מתארים הם לעצמם, שהעולם נברא. שבעה ימים טרח האל, וברא תחילה שמים וארץ, וירח וכוכבים, ואחר-כך יבשת וימים, ואחרי-כן חיה ועוף, והכל למען גולת הכותרת שלו, בחיר היצירה ומטרת כל היקום... ויודעים אתם, מי הוא אותו עליון מכל?'
איש מבין המסובים לא ידע. ניחשו, אך לא מצאו.
'האדם!'... אמר בעל הבית בתרועה.
כולם פרצו בצחוק אדיר. הזקנים כריסם רעדה מצחוק, והצעירים גיחכו מבוישים כלשהו, כאילו סיפר מי בדיחה של ניבול-פה.
'אם כן', שאלו, 'למה נבראו הכוכבים, שאין לו לאדם כל תועלת בהם? חי-חי-חי. שהאדם אינו יכול לגור בהם? חא-חא-חא... ואם העיקר הוא האדם – לשם מה כל הנשרים והברבורים, הינשוף והזרזיר, העיט והקוקיה, התוכי ובת-היענה? ומה צורך בנמר ובזאב, ביחמור ובשועל, בכלב הים ובלַיש? ובשביל מי הרי ההימאלאיה הגבוהים ואיי הים השוממים, ולשם מה צוקי סלעים ויערות-עד – מה טעם עולם ומלואו? היכן השכל וההגיון?
בעל הבית נתחייך חיוך רחב.
'ההגיון', אמר, 'פשוט מאוד. הם המציאו לעצמם את האגדה הזאת, כדי שיוכלו לעשות ככל העולה על שרירות לבם. כדי שיוכלו לרדוף אחרי תאוותיהם בלא כל רסן. הם אמרו, שהאדם הוא תכלית הבריאה, כדי שיהא לו צידוק לדרוך על כל היצורים, להתאכזר לכל היקום, לשעבד לעצמו את כל אשר עיניו רואות, להשמיד להנאתו מכל הבא לידו – שכן הכל נחות דרגה לגביו, הכל נוצר רק למענו, עולם נבנה על מנת שהוא יהרוס אותו... הוא שאמרתי – פראים'...
המסובים הסתכלו בי בתמהון, מעורב ברחמנות ובפחד.
'והם גם חיים לפי אמונה תפלה זו?', תמה זקן אחד שלא יכול, לא רצה להאמין.
'חיים גם חיים', נענה ידידי והתאנח. 'נוטלים כל דבר המזדמן להם, ומעריכים אותו רק לפי מידת יכלתם לקחת את החיים ממנו, למען יחיו הם ביתר נוחיות... כן, כל דבר, כל דומם, כל עץ, כל נהר...'
'מה? גם נהרות?'
'כן, גם נהרות: אין הם יודעים, שיש רוח גם בהם. סבורים הם, שכל רוח אשר הם אינם מבינים אותה, שאינם יכולים לשוחח אתה בטלפון – אינה קיימת; סבורים הם שהעולם כולו – מת. אין בו נשמה'.
עתה גם הצעירים מנענעים בראשיהם. לא ייאמן! דרגה תרבותית נמוכה עד כדי כך...
'אולם מה הם עושים לגבי החי? לגבי הפרה והקוף והפיל והכלב והחתול והתרנגול? לגבי כל היצורים שבעליל הם דומים לאדם, שהם מתנועעים כבני-אדם לפי רצונותיהם, מזדווגים ומולידים לפי תחושתם, מביאים מאכל לפעוטיהם מתוך אהבה, מחפשים טרף, בוכים, צוהלים, משחקים... הן כאן לא יוכלו לטעון, שאין נשמה, או שאין להם חלק בבריאה, בכל עשב הגדל בשדות ובמין הקולחים בנחלים ובצל העצים... כאן לא יוכלו להכחיש, כי העולם קיים גם למען חיים אחרים מלבד חיי אדם!'
'אבל הרי אמרתי לכם', בעל הבית כמעט גער בהם, 'שהם חונכו כולם לראות את עצמם אדונים לכל חי! כל מי שעומד בדרכם – נהרג. כי הכל מתחת להם... אין קרוב להם עלי אדמות... אין שווה להם...'
'אם כך', ממטירים הללו מאה שאלות, 'מאמינים הם בהפקר? ואין אדם צריך להתהלך על בהונות רגליו בקרב הטבע, ולהזהר שמא יטול ממנו יותר מדי? משמע, הם פשוט אוכלים את החי? זוללים את הזולת? בולעים עולם ומלואו?'
'גרוע מזה', המשיך ידידי הפרקליט בסיפור הזוועות, 'יש אצלם המשמידים עולם לא מתוך רעב ותיאבון, לא כדי לשבוע ולקיים את עצמם – אלא לשם משחק בלבד. מעין שעשוע אכזרי כזה: לחזות באבדן הבריאה...'
[...] צמרמורת עברה את המסובים. שעה ארוכה לא יכלו להוציא הגה מפיהם. כאילו נקרעו לפניהם מחשכי תופת וניטלה לשונם. פרה צנומה, שלד עצמות, התגרדה בגדר המרפסת, והם שלחו ידיהם אליה וליטפוה ברחמים.
[...] 'ומכאן', סיכם בעל הבית, 'גם כל המלחמות שלהם. הכל נובע מספרי הקודש, המורים אותם אמונה תפלה זו, שהעולם לא נברא אלא למענם וכל שעיניהם מגלות לא נועד אלא לספק את יצריהם. ומכאן, מבינים אתם, גם פצצת האטום...'
עכשיו נתבהר להם הכל...
***
שעה ארוכה עוד התווכחנו באותו ערב. הככר שממה, המקדש נסגר מכבר, העולים-לרגל נרדמו בקרנות המזבחות – מאוחר מאוד היה כאשר קמתי ללכת.
שוב לא פעלה התחבורה, לא אוטובוס ולא מונית. רק 'ריקשה' עזוב היה נוחר בעגלתו. בעל-הבית רצה לקרוא לו שיסיעני, אבל אני עיכבתי בעדו.
'איני רוצה ריקשה', אמרתי. 'איני יכול לסבול אמצעי-הובלה זה שלכם. זה משפיל כל-כך... רץ אדם אחד ומזיע וסוחב את חברו היושב לו בנוח על הכרים... נפשי סולדת... הרי הוא צלם אלוהים כמוני...'
ידידי הביט בי בתמיהה.
'ואילו היה זה סוס, היית מתיישב בלא כל נקיפת-מצפון?... ראה, מה אירופאי אתה! לעולם לא תרד לעומקם של הדברים אשר עליהם שוחחנו הערב...'
והוא קרא לריקשה ואילצני לשכרו. שחור-עור היה הבחור, ובחשכת הלילה כמעט אי אפשר היה לראות את גבו כשהוא מקפץ לפני הגלגלים; עליז וקל, כקונדס היה מדלג ומושך אותי דרך הרחובות הרדומים. בקרן רחוב נעצר להינפש. מן הקיר זעקה כרזה גדולה:
'התחפוץ להרוג את אמך?!
ומתחת לה, באותיות קטנות יותר, היה ההמשך:
...והרי הפרה היא אמא של הודו!
פלקט-תעמולה של אחד הארגונים נגד הצעת החוק המבקשת להתיר שחיטת פרות...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יובל
לונג ביי, ג'מייקה, 16.09.2005 - הפעם האחרונה שהייתי ככה מאושרת.