 כינוי:
יובל בת: 43 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2009
חברה חדשה במשפחה
השבוע הבאנו בשעה טובה את קשיו החתלתולה הביתה, וכבר גיליתי באחד הימים עובדה נחמדה:
אני יכולה להגיע הביתה כשקבוק לא פה, ולמרות שאני לבד גם היא פה, אז מותר לי לדבר אליה ולספר לה על כל מה שאני עושה ומתכננת לעשות ("אני הולכת לעשות את הכלים עכשיו, טוב קשיו?"), ועדיין אני לא אחשב לחולת נפש אם מישהו ייכנס ויראה אותי מדברת לעצמי... איזה כיף!
יתרון נוסף ועצום בחתולה בבית, הוא שהיא ציידת מטבעה, וכבר הרגה לנו 3 ג'וקים בימים המעטים שהיא פה. חדל ריסוסים וטרור ג'וקים. כמו שבארני היה אומר, "Have... you met kashiu?"
לצפות בציידת הזו בפעולה זה פשוט מרתק. התעללות בחיות (מצידה), אבל עדיין מרתק. ובסוף היא גם אוכלת אותם, ויש ארצות שמחשיבות את זה מעדן.
ולבסוף, היתרון הכי גדול בקשיו הוא שהיא פשוט חתולה חכמה וחמודה, וכיף לנו איתה! אנחנו מרגישים כמו הורים גאים, וכבר מצאתי את עצמי אומרת לו כשהוא חוזר הביתה "אתה לא יודע איזה דבר מצחיק היא עשתה יותר מוקדם היום" - כמו שהורים מדברים על תינוקות, כמו שאחותי וחבר שלה מדברים על הכלב שלהם, ותמיד צחקנו עליהם בגלל זה.
כן, אני אומרת לכל מי ששואל שאני בכלל בחורה של כלבים ושהחתולה הייתה סוג של ויתור, כי "צריך לעשות פשרות במערכת יחסים". אבל קשה לי להתחמק מהקסם האישי שלה ומהעובדה שהיא פשוט מתאימה לנו. וחוץ מזה, אני יודעת שביום מן הימים עוד יהיה לנו כלב.
הו, ורציתי לקשר גם לפוסט המצחיק של אראמיס שהחמיא לי מאוד שהוא לקח אותי כהשראה. אז אמנם כשהחלטנו על השם קשיו ראינו בדמיון חתול זכר, אבל בסוף יצא נקבה. היא בחרה בנו, ואנחנו אימצנו אותה בשמחה.
ואי אפשר לסיים בלי תמונות של הנמרה. עוד לא הספקתי לצלם הרבה ולא באור יום, אז אין תמונות פוטוגניות מספיק. אבל עוד יהיו בהמשך. ובתמונה לא רואים את הזנב החמוד שלה, שבקצהו יש כתם לבן גדול.
(קליק להגדלה)
  
| |
גיליתי שאני יכולה:
לעבור דירה ולהסתגל למקום החדש די בקלות;
לקבל עליי תפקיד עם יותר אחריות בעבודה (ואופציה ליותר כסף);
לכוון שעון כל יום ל-6:46 ולהספיק לצאת מהבית עד 7 וחצי בלי לאחר;
לשלב די הרבה דברים בבת אחת, להיות עסוקה כל הזמן אבל גם לנוח במידה;
להשליך לאסלה ג'וק אחר ג'וק שאנו מגלים בדירה ומרססים, ללא רחמים ובלי פחד (כמעט - אתמול היה פה לראשונה ג'וק מעופף שגרם אפילו לי לאבד את קור הרוח!)
גיליתי שאני לא יכולה:
לנהל סמולטוק או אינטראקציה בסיסית עם אנשים שאני לא מכירה (טוב, לא באמת גיליתי - ידעתי את זה כבר מזמן);
להישאר לגמרי אדישה לדברים שקורים בעבודה (כל פעם שהבוס מעיר לי על אלבום שלא נראה לטעמו, אני לוקחת את זה קשה כאילו עוד רגע מפטרים אותי);
לגרום לחתולי רחוב חמודים לאמץ אותנו (הם היו פה באמת רק שבוע, ומאז הם באים רק לעתים רחוקות וגם אז לא רוצים להתקרב אלינו);
להכין שוקו כמו שצריך לאהובי, ולא משנה כמה פעמים הוא כבר הכתיב לי את הנוסחה 1 כפית קקאו גדושה + 2 כפיות סוכר שטוחות + 2/3 מים + 1/3 חלב. אז למה כל פעם הוא מתלונן שהקקאו שלי מגעיל? (אולי זה קשור לעובדה שאני לא מסוגלת להתחייב לנוסחה, לא בשוקו ולא בשום דבר, ולכן גם השוקו שלי יוצא כל פעם קצת אחרת. ואני דווקא אוהבת את זה)...
אתמול התנהגתי בצורה מגעילה כשקבוק שלי אמר לי משהו, לא משנה אפילו מה, ובמקום להראות לו שאני מקשיבה ולהגיב (כי דווקא כן הקשבתי!) "גנבתי" את השיחה כדי להראות לו פרסומת שנראתה לי ממש מגניבה, מה שהיה ממש לא מנומס מצידי ולכן הוא כעס עליי די הרבה זמן (אבל לא באמת הרבה - אני יודעת לרכך אותו...)
הבטחתי לו שזה לא יקרה שוב ולכן אני כותבת את זה גם פה - כתזכורת שתתועד ברשומות.
היום הייתי בתערוכת הבוגרים של בצלאל, מעמד שכל שנה מתקרב אליי יותר ויותר. כנראה שיש לי פחות סבלנות לתערוכה מאשר לפני שהתחלתי ללמוד, אז הייתי מסוגלת להסתובב שעות בתערוכה, לעבור על כל המחלקות ולראות את כל הסרטים ולהשאיר כמעט לכולם תגובות בספרי האורחים. ואילו הפעם, אולי כי הגעתי אחרי יום עבודה מעייף (הגעתי לשם ב-18) ואולי כי סגרו עליי את האורות כבר ב-21 (שקרנים, אמרתם עד 22!) - אבל גם בלי זה, הרגשתי חסרת סבלנות ולא היה לי כח להתעמק בפרוייקטים כמו בשנים הקודמות.
ובכל זאת, היו לפחות שתי עבודות שהצליחו להשאיר אותי לא-אדישה, אחת שגרמה לי להתפקע מצחוק ("המירוץ לארנונה" - ולחשוב שאני רק בתחילת התהליך הבירוקרטי הזה, ויי זמיר), ואחת אחרת שגרמה לי לבכות ("רשימת מטלות", סרט כה-פשוט אמיתי ומפחיד).
ולסיום, חדשות טובות - לאחר התלבטות והתייעצות ותשובת "ברווווור שכן" מצידי, החליט הקבוק לפתוח בלוג ואין שמחה ממני! עד כה הפוסטים שלו היו מעניינים ומצחיקים כאחד, ואני מאחלת לו להמשיך לכתוב ולא לזנוח את הפרויקט (היי, באמת עברו כבר כמה ימים, הגיע הזמן שתכתוב!). וגם יום שנתיים שמח לנו. אוהבתהמון.
| |
שתיים
הראשונה היא כבר בגדר זכרון מהדירה הקודמת, רגע לפני שהורדנו את כל מה
שהיה על הקירות ונשארנו חשופים; השניה כבר מהדירה החדשה, בה התמקמו לנו 3
חתולים (שלושת המוסקיטרים) שאוהבים לבלות את לילותיהם על סמרטוט הרצפה
שמונח מחוץ לדלת. אמנם הם נעלמו אתמול בלילה, אבל אני מאוד מקווה שיחזרו
בקרוב!
וזהו בינתיים. אני מתעצלת להעלות תמונות חדשות (מה גם שעדיין לא
תלינו את הדברים חזרה על הקירות אז הדירה עוד לא מושלמת), וגם אתם מתעצלים
כנראה לכתוב תגובות. או שזה החום, לא יודעת.
אה, היום היה לי המבחן האחרון! איזה כיף! עכשיו נשאר רק לעבוד ולעבוד כל הקיץ וכנראה לא לנוח בכלל. בא לי חו"ל... מצד שני, בא לי כסף.
יהיה טוב!
| |
השבוע האחרון והדירה החדשה
השבוע האחרון היה אחד מהלחוצים והמתישים בחיינו הזוגיים. מעבר דירה זה לא
דבר של מה בכך, וביום של ההובלה ראיתי את קבוק כמו שלא הכרתי אותו.
אבל עכשיו אנחנו כבר פה, כמעט כל החפצים במקומם ולאט לאט אנחנו לומדים איפה כל דבר נמצא ומתרגלים לעובדה שזה המקום החדש שלנו.
כל מי שכבר הספיק לבקר בדירה התלהב ממנה וטען שהיא "הרבה יותר שווה"
מהדירה הקודמת. יש לנו חלונות עם מסגרת מאבן ירושלמית ומרצפות מחוספסות
וארונות מעץ ודלת מזכוכית ומרפסת שמש וגינה. הכי כיף זה הגינה.
היא אמנם קצת מוזנחת, אבל אני מקווה להתחיל לטפח אותה כבר בקרוב, ולעשות את המקום הזה בית של ממש.
ויש גם המון חתולים בשכונה, ששלושה מהם הם תושבי קבע בגינה שלנו - אמא חתולה ושני גורים מתוקים. עכשיו בילינו דקות ארוכות בלהסתכל על אחד הגורים החמודים דרך החלון. אולי הוא אפילו יהיה הקשיו שלנו? ימים יגידו...
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
