איזה כיף, יצאתי לחופש היום (אחרי יום מתיש במיוחד) ואני לא צריכה לראות את הבסיס יותר עד יום ראשון, עוד שבוע וחצי. האמנם? כי יכול להיות שאני כן אצטרך לבוא לבסיס בזמן ההדממה - זה תלוי רק בי ובמה יהיו התוכניות שלי. אני צריכה את הימי חופש האלו ולא רוצה שהם ירדו בהדממה, אז יש לי אינטרס לבוא, אבל אני לא בטוחה שאני רוצה. בקיצור, אני לא סגורה על עצמי.

הלכתי היום לסרט עם נורית בסינמטק, אחרי שכבר יותר מחודש לא הייתי שם והרגשתי שאני לא מנצלת מספיק את המנוי שלי. כל החברות רצו ללכת לראות טרמינל בקולנוע אצלנו בקניון, אבל אני החלטתי שבזבזתי מספיק כסף על סרטים בקולנוע לאחרונה (ראיתי שלושה בחודש האחרון) ושעדיף לי לנצל את המנוי שלי בסינמטק ולראות סרטים בחינם. אז הלכתי עם נורית, למרות שכל החברות עשו סצינה של היעלבות. מגיע להן. בסוף הן בכל מקרה לא הלכו.

אני ונורית ראינו סרטים ברצף: בלוז על החוף, שהוא סרט דוקומנטרי על המייק'ס פלייס בת"א - הסרט צולם עוד לפני שהיה הפיגוע, ובמהלך עשיית הסרט היה שם פיגוע, מה שדי שינה את הכיוון של הסרט; ואח"כ ראינו את כל דבר אחר של וודי אלן, שהיה, ובכן... סרט של וודי אלן. שזה גם מצחיק וגם מאוד מעצבן. אבל כשיצאתי מהאולם היה לי חיוך מרוח על הפנים, ואין דבר שאני אוהבת יותר מלצאת מהאולם ולעלות עם כל האנשים במדרגות למעלה. הירושלמים הם האנשים הכי שווים שיש. בייחוד אלה שהולכים לסינמטק.

בקיצור, אני עייפה וכותבת את הפוסט הזה בזרימה אסוציאטיבית ובלי שום מטרה או נושא או אמצע וסוף. שיהיה ככה. מחר אני כנראה אלך לראות את אחי הדוב, גם בסינמטק. ובשבוע הבא יש כל מיני תכנונים (כולל צבא. אולי. אולי לא). אני מקווה שיהיה חופש טוב.

נגיד, לכתוב על זה שקיבלתי סמל היום (סוף סוף, אחרי שכבר חודש היה אמור להיות לי) (וזה אומר שיש לי עכשיו 5 חודשים לשחרור!).

או לכתוב על זה שהיה לי כל-כך כיף באילת בשבוע שעבר, שבוע שנראה כל כך רחוק עכשיו. קניתי שם הרבה דברים, השתזפתי, שחיתי, טיילתי... ואז כשחזרתי לבסיס חטפתי שביזות שלא תיאמן. זה עבר לי רק היום בערך, ומיד אחרי שקיבלתי סמל חטפתי שביזות חדשה, מסוג של "אני לא מאמינה שאני כבר סמל ועדיין נשארו לי חמישה חודשים".

אין לי כח גם לכתוב על ההופעה שממנה חזרתי כרגע - מופע קומי של "החצילים" (אי אפשר לקרוא לזה סטאנד-אפ, כי זה לא) שהיה ממש מעולה והצחיק אותי כמו שלא צחקתי מאז... אתמול.

לא בא לי לכתוב על הסיבה שצחקתי אתמול, מסתם קטע קטן שהיה במעבדה, שמישהו יצא מהמשרד של המפקד שלי ואז שאלתי את עדי "את יודעת איך קוראים לזה שכרגע יצא?" והיא אמרה שלא, "זאת תעלומה ואף אחד לא יודע איך קוראים לו!" [לשם הבהרה, הוא נכנס למשרד של המפקד שלי כל יום ואומר לנו שלום ולהתראות] ורגע אחרי שהוא יצא, המפקד שלי פתח את הדלת וצעק לו "שלמה, לקחת את המפתחות?" וצחקתי כמו שלא צחקתי כבר הרבה מאוד זמן.

אני גם לא אכתוב על יום כיפור, על כל המשמעויות שלו בשבילי ועל הסיבות שאני צמה או לא צמה (אתם יכולים לנחש - אני עצמי עוד לא יודעת אם אני אצום), אבל אני יודעת שזה יום מיוחד עם אווירה מיוחדת, ולא איכפת לי אפילו שזה יוצא בשישי-שבת כמו שכולם מתבכיינים.

לא יודעת מה זה - פשוט אין לי כח לכתוב לאחרונה. אין כח. אז אני לא אכתוב...

צום קל (למי שצם), גמר חתימה טובה (לכולם).

מכירים את זה שדבר אחד קטן, או פעולה מסויימת, עושה אתכם מאושרים לכל היום?

היום היה לי רגע קטן כזה: לצחצח שיניים בזמן המקלחת.

איך עד היום לא עשיתי את זה? כלומר, עשיתי, אבל לא תמיד, ורק כדי לחסוך זמן. אז היום קיבלתי הארה וגיליתי שצחצוח שיניים בזמן המקלחת עושה הרגשה הרבה יותר נקייה, ופשוט גורם לי לחייך כמה שעות אחרי. מומלץ!

חוץ מזה, אני כבר מרגישה טוב לגמרי, יוצאת עכשיו מהבית לראות סרט ("ללכת על המים" פעם שנייה), ומחר מתחיל שבוע חדש, אז שיהיה לכולם שבוע טוב!...