אז מחר זה קורה, חלום של שנים הולך להתגשם ואני מתחילה לצעוד את שביל ישראל - מדן ועד אילת.

סידרתי את החדר, השארתי הודעה במשיבון, ביטלתי את כל המנויים פה, ועשיתי קניות אחרונות. נשאר לי רק לארוז את התיק (אני שונאת לארוז! וזה עוד יותר קשה כשצריך להתחשב בכל גרם, כי הכל יהיה על הגב...).

טוב, מה אני עוד עושה פה? יש לי מיליון דברים לעשות!

להתראות,

שנה טובה וחג שמח!

 אני והשביל (צולם ע"י הבורג).

כל פעם זה קורה לי: אני עושה הרבה דברים וחווה המון חוויות, מתכננת תוך כדי איך אני אכתוב על זה בבלוג, ובסופו של דבר הזמן עובר והחוויות מתיישנות וכבר לא מתחשק לי לכתוב על מה שהיה. אז החלטתי לסכם את השבוע שעבר עליי בצורה שאני הכי אוהבת - תמונות, כמובן.
 
 יום שישי
 
המשפחה שלי עשתה היסטוריה - קמנו בשעה לא הגיונית, התארגנו מהר מהר והצלחנו לצאת מהבית כבר בשמונה בבוקר (!) לכיוון הצפון הרחוק. אחרי מאסף קרובי משפחה בירושלים והורדתם במלון כינר, הגענו לשמורת יהודיה והתחלנו מסלול של ארבע שעות בנחל זויתן. מסלול יפה מאוד, עם נוף מהמם (בתמונה - שיח על רקע הכינרת) וכמה בריכות לאורך הדרך שלאחת מהן גם נכנסתי וביליתי זמן איכות עם אמא ואחותי, במסאז' במים ועוד כל מיני שטויות.
 
 יום שבת
 
אחרי המסלול חזרנו לחוף כינר והצטרפנו לקרובים שהורדנו ולשאר המשפחה המורחבת, כדי לחגוג איתם את בר המצווה של ברק. אני זוכרת אותו כזהקטן!... לא יאמן שהוא כבר בן 13, ושאחיו הגדול התחיל י"ב השנה. הזמן טס...
הצד הזה במשפחה שלי דתי, לכן הבר-מצווה נפרסה על פני כל השבת ונאלצנו לשמור שבת, בלי טלויזיה ובלי כלום כל הסופשבוע. להפתעתי זה עבר ממש מהר, לא סבלתי בכלל (בניגוד לבר מצווה של אחיו הגדול שזכור לי שנמשכה לנצח), אפילו הספקתי לשחות בכינרת ולסיים חצי ספר שרק התחלתי.
(בתמונה - אוכל טוב וריקודים שמחים.)
 
יום שני-שלישי
 
סיפרתי כבר שאני הולכת לעשות את שביל ישראל בקרוב? סיפרתי.
אז השבוע נפגשנו כל החבורה שמתכננת לצאת לשביל כדי לעשות טיול הכנה - כלומר לראות איך אנחנו מסתדרים אחד עם השני, עם הציוד, עם האוכל, עם ההליכה וכו'. טיילנו יומיים בהרי ירושלים וישנו תחת כיפת השמיים לקולות תנים מייללים. נהניתי מאוד, למרות שזאת הפעם הראשונה שיוצא לי בכלל לטייל עם תיק כזה גדול על הגב (בתמונה) וכשחזרתי כל השרירים שלי היו תפוסים והכתפיים נהרגו. אבל זה שווה את זה - הרגשת הסיפוק שהיתה לי אחרי שעה שלמה של ירידה תלולה וקשה על הר, כשהגעתי לבריכה שלמטה וקפצתי לתוך המים הקפואים...
...אני מתה להתחיל את הטיול כבר!
 
 יום רביעי
 
בסופו של דבר החתולה שמצאתי בשבוע שעבר היתה בכלל חתול (גיליתי את זה מהר מאוד) וקראתי לו ויצמן, על שם הג'ינג'י מ'עניין של זמן'. אבא שלי הסכים שנגדל אותו רק בתנאי שאני אחנך אותו להיות בחצר ולא בבית. אלא שזה לא כ"כ עבד (חתול נשאר חתול) ואני גם לא תמיד בבית, ובסוף לאבא שלי נמאס, אז כשחזרתי מהטיול הנ"ל אבא שלי הודיע שאי אפשר עוד ככה.
הייתי רוצה להתווכח איתו, אבל כבר רבנו מספיק בשבוע האחרון, לא כיף לי לעצבן אותי ככה, והאמת? גם לי קצת נמאס מוויצמן. חמוד חמוד, אבל עקשן וטיפש. אז הסכמתי עם אבא שנוותר עליו...

יש לאבא שלי חבר מהעבודה שמגדל חתולי רחוב, מטפל בהם ונותן להם אוכל כל יום, וגם המסעדה שנמצאת ליד העבודה מוציאה לחתולים שאריות בלי הגבלה. כך שעכשיו ויצמן הוא חתול גאה בכיכר החתולות. אולי הוא גר ברחוב, אבל הוא לא חתול רחוב, אלא מלך הרחוב - אני בטוחה בזה (וגם אלך לבקר אותו שם בהזדמנות הראשונה). אם אתם עוברים בסביבה, אל תשכחו להגיד לו שלום.