הרבה אנשים שאני מכירה,

 לרוב בוחרים בדרך הקלה כשמשהו קשה עומד בפניהם.

בוחרים לבכות על זה ולא להתמודד,

לנסות לברוח מהבעיה עד כמה שאפשר,

להכחיש,להתנגד למציאות,

להדחיק.

חלק אפילו נסחפים ורוצים לגמור עם החיים שלהם.

אבל אני עשיתי את הבחירה שלי.

בחרתי בדרך הארוכה..

בדרך היותר קשה להתמודד עם מה שעובר עליי,

אבל גם הדרך שמלמדת ומחזקת הכי הרבה.

השתניתי.

ורוב השינויים לטובה

יש בי חלק שמאוד גאה בעצמי,

בחוזק שהתגלה בתוכי.

יש עוד הרבה דברים שעומדים לקרות,

הרבה התמודדויות בפנינו,

אבל אנחנו חזקים ביחד,וכל אחד לחוד.

אני לעולם לא אפסיק להאמין בך,

לא משנה מה יקרה.

כי אני ראיתי את הפנימיות שלך,

את מה שאף אחד לא ראה

ואני יודעת עד כמה היא מדהימה.

אז רק נותר לנו להגיע ליום שבו אנחנו נחייך ,

ונצחק כשניזכר בהכל,

בשמחה שבאמת תצא מהלב.

בשלמות. 

ביחד

ולסיום, משו אופטימי,

תודה ענקית לכל מי שנמצא שם בשבילי!

ודואג לשמור לי על החיוך..

:)

חחחח...שיעור ביולוגיה..

ככה זה כשנותנים לי סכין ליד..

דינדי,

העלית חיוך! :)

סדק,

שהתפתח לשבר.

אני שבורה.

רסיסים שהתנפצו ונשארו בפנים.

רסיסים שממשיכים לפצוע את הנשמה.

זכרונות שרק מקשים עליי..

דיבורים שלא מובילים לשומקום.

רגש שהתקרר..

למה?