שופכת:
רז ודני,הם היו החברים הכי טובים.
כמו אחים,מכיתה א' ביחד.
שום דבר לא יכל להפריד ביניהם,הם התגברו על כל המכשולים ביחד.
הם רדפו יחד אחרי הבנות,משכו להן בצמות,שיחקו ביחד,הלכו מכות יחד,הן ראו זה את זה גדלים אחד מול עיני השני,מתבגרים,והופכים לרציניים,לגברים.
הם הכירו אחד את השני כמו את כף ידם,ידעו בדיוק איך השני יגיב לכל מצב ובכל עת.
למרות שלכל אחד מהם היה קשר ומחוייבות משלו,הם אף פעם לא הזניחו את קשרם.
הם היו בטוחים שהחברות הזו תתמשך לנצח,שאין דבר שיותר חזק מהקשר שלהם.
הם עברו את היסודי,גם זמן החטיבה חלף,והם אפילו קיבלו צו גיוס יחד.
בלתי יאומן עד כמה הם היו קשורים זה לזה.
שניהם היו לוחמים,קרביים,זה היה בדמם,הם כ"כ רצו את זה...להחזיק את הנשק,להגן על המדינה,ללחום,גיבורים.
הם הצליחו להתקבל ליחידה מובחרת,והכל זרם הכי טוב שאפשר,
עד שיום אחד...הם יצאו לשטח,לתפוס מחבל שכנראה חדר לגבול.
חברי הפלוגה התפצלו,רז נלחץ כי דני התרחק ונעלם,אבל הוא היה חייב להמשיך.
החיפוש התמשך זמן רב, עד שברגע מסויים רז וחייל נוסף שהיה עמו קלטו מישהו מרחוק,
דמות לא מזוהה,שנעה במהירות בין העצים,
רז כיוון את נשקו,זו היתה הפעם הראשונה שהוא היה מוכן לירות ולא חשב על ההשלכות.
המפקד נתן פקודה,האדם הלא מזוהה נע מהר מידי,וחשוד מידיי,
יש אישור לירות.
"תירה"
רז מיקד את האדם על הכוונת שלו,ולפתע ראייתו הטשטשה
הוא נלחץ.
"אבל,אני חושש שזה אחד משלנו!"
-"לא! אין מצב." סירב החייל בתוקף -"כוון את הנשק שלך כבר!"
רז כיוון,האדם היה על הכוונת שלו,כעת ברור יותר אך עדיין רחוק ומטושטש.
"רז תירה כבר!" האיץ בו החייל "זו פקודה! אתה לא יכול לסרב!"
טיפות זיעה החלו לצוץ על מצחו של רז,נשימתו הפכה לכבדה ומהירה יותר,גרונו התייבש,
והוא ירה.
הוא היה מצויין בלפגוע במטרה,הוא לא פספס,האיש נפל.
-"גדול אחי!"
הם מיהרו לעברו,לוודא הריגה.
רז ידע,זה לא היה מחבל,אפילו לא קרוב.
הוא ירה בחבר הכי טוב שלו,באח שלו,בדני.
כשכולם חזרו לבסיס,המפקד קיבל אותם בפנים נפולות,
הוא לא שרד. לא היה לו סיכוי.
רז עמד שם,המום,חסר אונים,כ"כ אשם.
הוא...
הרג את החברות שלהם.
לעומתו,לא קיבלת שום פקודה להרוג את החברות שלנו.
אנ'לא יודעת איך,למה ומתי זה קרה לנו..