כולם אמרו לי זה יעבור את תראי
אז את תבכי חודש חודשיים ובאמת שאת לא תזכרי אותו יותר.
תודה לכולם - אני עדיין זוכרת ומתגעגעת פי מיליון.
והלב כואב,
בחיים לא הרגשתי כאב כזה. אני מודה.
בחיים לא בכיתי את נשמתי ונשמתי יצאה מפי
או ליבי יצא מהחזה בעוצמה כזו.
אז אני בוכה את ליבי ונשמתי לפעמים
כי אני לא יכולה להיזכר בך בלי שיעלו לי דמעות.
אתה כמו ספר רומנטי שקראתי ואני לא מצליחה לשכוח את הציטוטים הנוגים שכתובים בו.
אני לא יכולה לשכוח איך שהסתכלת עליי, מה שאמרת לי ואיך שנגעת בי - בגוף ובעיקר בלב.
אני לא יכולה לשכוח שאמרת לי שהעיניים שלי יפות כי הן טובות.
לפעמים בא לי לקחת את הלב שלי ולעקור אותו כי זה יותר כואב שהוא נמצא בתוך הגוף שלי.
בא לי שיטשטשו לי את הזיכרון, בא לי שימחקו אותך מכל פינה שאתה נמצא אצלי.
כי כמה כואב לי שאני לא יכולה להיות איתך.
זה כואב לי להיזכר בך.
זה כואב לי לחשוב מה היה יכול לקרות אם.
זה כואב לי.
זה עוד כול כך כואב לי
שבא לי לקחת את הלב שלי לעקור אותו ולזרוק אותו על הרצפה
כי הוא כבר במילא שבור
ויותר שבור מזה כבר לא יהיה.