דווקא כשאומרים לי זה לא יקרה
דווקא שלא מצפים לזה
דווקא אז זה בדיוק קורה.
וזה שוטף אותך כל כך חזק
שלא יכלת לדמיין שזה יגיע
כי היו לך חומות.
הגדולות ביותר,הטכנולוגיות ביותר,החזקות והכי מוגנות שיש. אז אמרת מי ישבור אותי? אותי?
עם כל החומות שבניתי. עם השיריון הכל כך גדול והחזות הכל כך קשוחה. אין סיכוי.
אבל אז כמו סוס טרויאני,
כמו חבר שהוא בעצם אויב,
לאט לאט הוא נכנס בלי לשים לב
הוא לא גרם לנזק אלא להיפך,
וכמובן שהכל בשליטה כי החומות עדיין עומדות איתנות.. אבל באיזשהו שלב הוא כבר אחרי החומה
הוא יושב איתך שם בפנים, קפץ מעל החומות ושבר אותן. לא רק שהוא פרץ את החומה הוא אפילו מנסה להיכנס לבפנים, אשכרה לבפנים.
והוא ישב שם איתי ביחד, איתי ועם כל החומות שלי.
ואז הוא כבר ניסה לקלף את הקליפות שבלב
ואז התחילה המלחמה.
הוא חכם. הוא היה מהתחלה. הוא כמו האויב.
הוא למד אותי והיה נחמד אליי.. הוא ידע את הנקודות חולשה שלי ואז הוא תקף אותן. בבת אחת ואז בום.
נגע לי בלב. עם גל חום מטורף שהשאיר בי כוויה כל כך עמוקה וצלקת שעדיין נראת כל כך טרייה.
והרבה זמן לא יצאתי למלחמה.
ואיזו מלחמה קשה.. בעצמי, באחרים. בשיא הקיץ חוויתי את גל הקרח הכי כבד בעולם.
דרכתי על שברים של הלב של עצמי וניסיתי, אני מנסה, אלוהים כמה אני מנסה.
מנסה להדביק את הכל בחזרה אבל הכל עומד יפה אולי יום אחד.
ואז מתנפץ בחזרה לכל כך הרבה חתיכות, לפחות למיליון.
ולמי יש בכלל כוח להילחם? אבל בשארית כוחותיי.
אני סוחבת את עצמי כלפי מעלה.. מנסה להוציא אותך מהמבצר שלי, מנסה לבנות את החומה מחדש ולהשאיר אותך שם בחוץ.
אבל אני נאבקת כל כך ונדמה שלפעמים פשוט אין לי כוח או שפשוט נוח לי שאתה כאן.
שאתה דמיונית נמצא פה עוד במבצר.
אתה בראש שלי... נגעת בלב שלי וכל כך קשה להגיע לשם. ואתה לא יודע שמשם אתה לא יוצא.
כי כול פעם אני ארצה לדבר איתך, אתגעגע לחיבוק, לדבק מגע שלי, לאהוב שלי.
לנשיקות שלך, למבט האוהב בעיניים שלך, לגעגועים שלך אליי שאני לא לידך אפילו שעתיים.
ל'מתגעגע אלייך' , 'מתגעגע לריח שלך' , 'בא לי לחבק אותך כל כך חזק'
אבל אתה לא יודע כמה.
שאני נכנסת למיטה ומניחה את הראש שלי על הכרית אני מרגישה שמה שבא לי זה רק להניח את הראש על החזה שלך,
כמו אז שהייתי כל כך עייפה אבל בכל זאת הייתי איתך אז הנחתי את הראש שלי לנוח עלייך.
אני גוועת בלעדייך. שום דבר אחר לא ישביע אותי.. ככה זה מרגיש לי
רק אתה.
הייתי רוצה אפילו לראות אותך רק ולשתוק, להניח את הראש או אפילו רק לראות אותך.
כי אפילו שלא אמרתי לך.. .
אני מתגעגעת אלייך, אני מתגעגעת לקול שלך עד כדי כך שבא לי להתקשר ולנתק רק כדי לשמוע אותך,
אני מתגעגעת שאתה מתגעגע אליי, אני מתגעגעת לחום שלך, לשפתיים, לידיים מחבקות ולכל האושר הבלתי נגמר הזה, לכל הדבק הזה.
וכל פעם זה כואב מחדש כי אני מרגישה שאני על סף שגעון. שאני עומדת להשתגע ועם הזמן זה נהיה גרוע יותר
ואני אמרתי 'זה יעבור' אבל זה לא עובר.
וזה נדמה שאנחנו עדיין לא יכולים אחד בלי השני כי אנחנו עדיין רודפים אחד אחרי השני וזה לא נגמר, זה לא נגמר.
ואני בוכה בלילות.. ורק מתחננת לאלוהים - אמן שזה יגמר.
אני לא מתחרטת אפילו על שנייה אבל הכאב הוא כל כך עצום.
הלוואי ויכלתי לשחרר אותך.
הלוואי וזה היה פשוט הלוואי וזה היה פשוט ונגמר.
אבל זה לא.
ואיך אני מסרבת לשבת איתך על קפה כי מה אגיד לך? אסתכל עלייך עוד בעיני עגל של אישה שרק רוצה לקפוץ עלייך?
או מה?
איך אחזיק עצמי למבט של העיניים שלך?
ואת חושבת איך את כזו חלשה, זו בסך הכל אהבה ובסך הכל שברת לעצמך את הלב אז מה קרה?
אבל יש דברים שאי אפשר אפילו להסביר ולאמוד אותם במילים
ואינשללה שיום אחד הסיפור הזה יגמר בטוב.
כי אני עדיין אוהבת אותך. מכל הלב שלי.
ואני מתגעגעת אלייך גם אם תהיה בקצה השני של הגלובוס, הכי רחוק מהלב שלי
לא משנה כמה רחוק.
כי גרמת לי להרגיש שאני חיה והחזרת לי את כל התחושות לגוף בעוצמה שאי אפשר לתאר בכלל.
והערת את הלב הכל כך רדום שלי שכל כך מפחד להרגיש משהו כי הוא פוחד שיכאב לו.
ועכשיו זה כואב, הדמעות לא מפסיקות וכשאני בוכה אני מרגיש שהלב שלי עוצר ועוד שניה מתפוצץ מרוב כאב.
פעם גבר שאני אוהבת
הציע לי נצח
ואמרתי לו לא.
-
אני זוכרת שישבתי על הרגל שלך
כשברקע הלילה הגלים מתנפצים לנגד ענינו
ואמרתי לך אני פשוט לא רוצה שישבר לי הלב, אתה מבין? אז צחקת והעברת את היד הגדולה הזו שלך
והזזת לי את השיער מהפנים ואמרת ׳זה לא יקרה, אני לא אשבור לך אותו.אל תדאגי.׳ ודווקא אחרי המשפט הזה לא הפסקתי לדאוג.
זה פשוט מילים שרצו לי בראש
כשהלכתי ברחוב,כשחזרתי מאימון,כשיצאתי מהמקלחת,שהייתי בלימודים.
בכל מקום.
ובסוף התחברו לקטעים שלמים של כאב. עדיין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Chappy