מכיוון שאני רוצה מנוי פרו
אני צריכה לכתוב משהו, אני צריכה גם שמישהו יקרא כאן. ושיהיה לו מנוי פרו בין-השאר.
אני וצדיק נפרדנו לפני שבועיים. אני יזמתי, שנה עברה, והרבה דברים אחרים גם-כן חלפו.
מצאתי עבודה, בחנות בגדים בראנז'איסטית ומוכרת מאוד בירושלים. כבר קבלתי משכורת אחת והשנייה בדרך. מצאתי עבודה נוספת, להיות מודל ציור בשיעורי אומנות. שלוש שעות בשבוע של להיות יפה ולשתוק.
קורס המשחק שלקחתי מקבל תפנית קצת מפוהקת וכבולה לצערי הרב. אולי יהיה תהליך ושינויים, אולי לא.
אני משתעשעת מהרעיון לשכור דירה משלי במרכז העיר, הנסיעות מתישות אותי וממילא יוצא ששלוש-ארבע לילות בשבוע אני לנה במיטות זרות. אבל אם אני רוצה לחסוך כסף זה יהיה מגוכח להוסיף לי כאלה הוצאות מטורפות.
ירושלים בחורף זה המקום הכי מדכא שיש בארץ. באמת. חוץ מהמגפיים החדשות שלי אין בו שום דבר טוב.
אם בקיץ הייתי יורדת ארבע תחנות לפני התחנה שלי, רק בשביל לעשות טיולון קצר ברחובות העיר, גם אחרי משמרת מתישה, עכשיו אני בקושי זזה. אחרי שבוע של אוטובוסים צמודים, עשיתי הליכה מתלפיות לקינג ג'ורג' ובקושי נשמתי.
למרות הכל, כשנחת הגשם הראשון השבוע, עדיין לא היה קור מצמרר, הרגשתי את האדמה (בטון בטון בטון) גונחת ונאנקת, גומעת הכל בצמאון פסיכי.
מה עוד?
עשינו חימום בשיעור המשחק, ואמר לנו המורה להסתדר בשורה לפי הגיל שבו אנחנו מרגישים שאנחנו, אני הייתי אחת מהיחידים שאמרה שהיא מרגישה כפי שהיא, בת עשרים. הרבה פרצופים מזלזלים נפנו לעברי, שיזדיינו.
אני בת עשרים, ולכן אני צריכה לשתות הרבה, למצוא הרבה אהבות חדשות, להינות המון המון המון. ואני משתדלת. זה לא קורה בצורה ממושכת רצופה ועקבית, אבל אני מנסה נורא להיות במנטליות הזאת.
אולי אני מנסה לחסוך כסף, אבל עדיין לא ברור לי לאיזו מטרה. טיול בבלקן, גרוזיה, קובה, הודו, שביל ישראל. סתם עצמאות כלכלית. לימודים? מה מעניין אותי בכלל? אז במרץ אני יכולה להתחיל את שביל ישראל. ובנובמבר הבא אולי לימודים גבוהים. ואת אוגוסט אני יכולה לבלות בקובה. אבל זה סתם, לא בהיר בכלל.
והפסקתי עם הגלולות האלו, אז המשקל שלי חזר להיות נורמאלי. וזה נעים לי מאוד. ואני אוכלת המון סנדוויצ'ים שאני מכינה בבוקר, עטופים הרמטית.
נו זה היה מספיק בשביל מנוי פרו? קדימה...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
קאלו