המרחבים גזלו מישראבלוג את טובי בניה. זכרו של מייג'ור-מייג'ור, קצין צה"ל האגדי שנטש לאוקיאניה בנובמבר שעבר ומאז לא נודעו עקבותיו הבלוגיים, עוד חי בקרבנו. הגיחות העצובות לבלוגו, מספר 1428, מסתיימות במפח נפש. אין חדש.

עד לפני זמן מה, רבץ עלינו החשש הכבד שגורלו של "לא-אני", שנדד לפני חצי שנה לאירלנד ולדרום אמריקה, יהיה דומה. חשש זה התפוגג.

בחודש יוני לא-אני חזר, הוא ובנות הלוויה שלו - ציטטות נונסנס נוסח השער האחורי של "העיר", עם דגש על השואה ("'טוב. אתם נכנסים עכשיו להתלקח'.- קצין אס.אס בפליטה פרוידיאנית.")

לא-אני, בן 20 וקצת, פועל בניין בשבועות האחרונים, עדיין תקוע עמוק בתוך "הפוזה המזדיינת הזאת של הפאנק שלא אוכל-ישן-מסתרק-מזיין עם קונדום-שומע גלגל"צ אלא רק צורך אלכוהול, ניקוטין וממריצים".

משבר אימתני פקד אותו כשגילה בחודש האחרון שחברו הטוב ברק, שאותו לא פגש הרבה זמן, עומד על סף התברגנות לצידה של אוסטרלית נאה. אובדן השותף לדבר עבירה היה לטראומה לא פשוטה. "החיים שלי התהפכו", אומר לא-אני ומוסיף: "אני מרגיש קטן. אני מרגיש חלש. אני מרגיש כמו ילד שאיבד את ההורים שלו בקרקס. רק שפה אין בוטנים מסוכרים".

נראה שלנגד עינינו המשתאות, זונח לא-אני את עמדת השוליים המודעת לעצמה לטובת כיסופים להתרפקות נינוחה בחיק מעמד הביניים.  למתעניינים, תהליך דומה עובר על גיבורו של הסרט המשעשע להפתיע, "חוכמת הבייגלה" (אם כי גולן מחוכמת הבייגלה בכל אופן נדמה מעט יותר נורמטיבי).

אם משהו משאיר את לא-אני עם האלכוהול והבחורות המתחלפות הרי זהו הצורך לשמור על הפוזה:

"אני עדיין חושב שהחיים שלי הם סצינה מסרט ושאני צריך לשחק את התפקיד שלי כמו שצריך. ושצריך לוודא שהתסריט יהיה קולח ושההפקה תהיה ברמה".

באמת, שמירה על פוזה היא עילה בעלת משקל באופן שבו אדם מארגן את חייו, ולא שמים מספיק לב לחשיבותה. חלק מתיאוריות האישיות בפסיכולוגיה בנויות על הרעיון שאדם מנסה להתנהג בעקביות, או לכל הפחות, להפגין עקביות לעיני האחרים.

                                                            *

את הטיפה המרה צורך לא-אני בכמויות, למרות עוגמת הנפש שהיא מסבה לו לפעמים.

אחד מלילות הפאב שלו הסתיים בשטיפת קיבה בבית חולים. את מקום עבודתו הקודם בחברת משלוחים הוא איבד, כאשר האלכוהול החליף לו בין החבילות לכוויית (?) לחבילות לראש פינה.

בינתיים הוא לא סיפק תיאורים ממסעותיו בעולם, אבל אין ספק שנהנה באירלנד – ארץ של מבשלות שיכר.  למרות מיקומם בצמרת העולמית של צריכת הבירה, שיעור הפשיעה אצל האירים הוא הנמוך באירופה ונמוך בהרבה גם מבישראל. בכך הם דומים ללא-אני – שתיינים אבל לא מזיקים.