"תחרות הבלוג הגרוע ביותר" הוא מהכינויים שבלוגרים בוחרים לבלוגם במטרה לעודד גולשים לבקר, על דרך ההיפוך. זהו ז'אנר שהדגם הפרימיטיבי שלו מצוי בשמות כמו "אל תיכנס. מגעיל פה" והוא הולך ומתפשט. הסיבה לשמות איפכא מסתברא כאלו היא כנראה ההיצף הגדול, שבעטיו שם בלוג צריך לבלוט במשהו כדי ללכוד את העין.

דעתי הצנועה היא שהימנעות מכל יומרה למקוריות בשם הבלוג היא גם כן סוג של מקוריות, וזו ספרטניות מילולית שמימשתי אותה בכותרת שנתתי לבלוג שלי.

אבל בשם כ"תחרות הבלוג הגרוע ביותר" מצאתי בכל אופן איזושהי קריצה שמשכה את התעניינותי. נכנסתי, נכבשתי ונאלצתי לשנות את האופן שבו אני רואה בלוגים בעלי שמות מתחכמים.

                                                            *

Stimpy , כותב "תחרות הבלוג הגרוע ביותר", חווה דברים לא נעימים בחייו.

ראשיתה של הביש גדא של סטימפי היא בחמש מאות עקיצות דבורה, אחרי ניסיון כושל להוריד כוורת דבורים ברוגטקה ובה בעת להוריד מעליו את תווית החנון. המשכה בהסתבכויות שונות, מוזרות ומשעשעות עם הפרשות גוף.

כששירת בשריון, חוסר מזל אמיתי הביא את הסמג"ד לבקר אותו בעמדת השמירה בעודו קורא דפים מתעופפים של "הארי פוטר".

הקייזר הגרמני עורר סערה לפני מאה שנה כאשר אמר שחייל טוב צריך לירות באביו ובאמו אם ידרשו ממנו. לסטימפי הייתה דעה שונה לגמרי על ציות לפקודות לא הגיוניות, והוא הרצה אותה באוזני הקצין. שבירת השמירה עלתה לו בעונש בלתי סביר של חודשיים וחצי ריתוק, וספק אם הוא התנחם בכך שבצבא ארצו של הקייזר, בתקופות מסוימות, היה העונש המקובל עליה חמש שנות מאסר.

                                                            *

אחרי שנתיים בשריון, בפרופורציה אחרת לגמרי של אכזריות גורל, הגיע האירוע חסר המזל מכולם.  סרטן הדם הודג'קין ואיתו ייסורי הכימותרפיה ותופעות הלוואי האיומות.

סטימפי, כמו walkman שהרהרתי עליו בעבר, מצליח לפרוט את הסבל לאנקודטות עם הומור. את חוסר התפקוד המיני בגלל המחלה, מה שהביא לפרידה מהחברה, מגלם סיפור קטן ומצחיק על הוצאת זרע למטרות בדיקה בתל השומר. בית החולים מנסה לסייע  באמצעות סיפור אירוטי שרוב דפיו תלושים, אבל עובדת הניקיון פולשת באמצע.

הכתיבה הקלילה אינה מרמזת שההתמודדות הייתה קלה:"חודש ימים הייתי בבידוד ולא יכולתי לדבר מרוב פצעים בפה והאוכל היחידי שאכלתי היה רק אינפוזיה", מספר סטימפי ולא מתעכב.

השתלת מח עצם ניקתה את הגוף מהסרטן, אבל צל המחלה לא נעלם, ופגיעתה עדיין מורגשת:

אני שוכח דברים. אני שוכח אנשים. אני שוכח מה אמרו לי ואני שוכח בכלל דברים כמו איפה אני גר ואיפה השירותים בבית. ואני לא צוחק בכלל. בנוסף גם נורא קשה לי להתרכז

                                                            *

לבלוג כמו זה של סטימפי יש תועלת חינוכית ברורה. אפשר להתמודד עם הסרטן. הומור הוא תרופה ועוד כהנה וכהנה. כל אלו הן מסקנות שראוי להסיק, אבל הבלוג אינו פרוספקט של קופת חולים, וגם לא ביצה של מרירות בוטה, אם כי זו משתחלת, מעודנת ומרוככת באירוניה. סטימפי לא נותן למחלה להגדיר אותו, וגם לא להשכיח ממנו סיפורי מעשיות מצחיקים, שלאו דווקא קשורים אליה.

                                                                         *

ולפינת הציטוט שמזכיר לי תחושות של עצמי:

עכשיו, כשיחסית הרבה אנשים קוראים אותי, יש לי בעיה אחרת.... אני מרגיש שאני לא יכול לכתוב מה שבא לי. אולי מישהו שאני מכיר קורא את זה? אולי אנשים לא יאהבו את מה שאני עומד לכתוב? אולי אני לא אעמוד בציפיות?