קשים חיי כותב הביקורת. הרייטינג והמחויבות לאמת תובעים ממנו להוציא ארס. מוסר הכליות מקשה עליו.  מחקר בקרב סטודנטים גילה שמבקרים חיוביים נתפסים כבני אדם נעימים וחיוביים, אך מרעילי הבארות נראים בעיני קוראיהם מקצועיים ומבינים הרבה יותר. 

אני לא שרוי בתסבוכת הזאת. אני רק מהרהר. הרהור הוא מלאכה שיתרונה בצידה. "מעולם לא הוקמה אנדרטה למבקר", אך הרבה הוקמו למהרהרים. אפילו פסל מפורסם בנה לכבודנו אוגוסט רודן, "האדם החושב".    

ברם, Emale, הדמות שלכבודה התכנסנו היום, אינה מסתפקת בהרהורים. אימייל מעדיף "ביקורות בונות והורסות בלי לדפוק חשבון". לבד מהיותו מבקר רהוט וחד, איש ריב ומדון, פופקורן ישראבלוגי עם חמאה ומלח, אימייל הוא גם יזם הייטק, גרוש פלוס ילד בשנה השלושים וארבע לחייו.

אימייל כותב גם על עצמו ונחשף, אבל לא בעירום פרונטלי.    הוא כותב על משבר בנישואין, על גירושין, על הילד, על נוסטלגיה ועל המאהבת, אבל אין פה התערטלות וירטואלית טוטלית.   הבלוג שלו הוא לא מהז'אנר של "רע לי-אני רוצה חיבוקי", ואימייל הוא גם לא ממעוררי האמפתיה הגדולים.

בכלל, איך אפשר לעורר אמפתיה, כשהביקורות שהוא נותן הן מהסוג הזה:

 "תמרה עושה רושם כבחורה עממית מינוס, עמוסה בתובנות רחוב, שנלקחו הישר מהאוניברסיטה של החיים, אותן היא מטיפה לנו ללא הפסק בנימה פטרונית מגוחכת. למרות שהבלוג שלה עלה לאוויר רק ב-20.9, לא שקטה תמרה לדקה והפציצה מאז עשרות פוסטים שכתובים רע להפליא, מתובלים בשגיאות ניסוח היסטריות אך חינניות, ומועטרים בשירי אהבה בנאלים להחריד" וכן הלאה.  המדוברת נעלבה כל כך עד שסגרה את הבלוג (זמנית. רק זמנית).

אבל בדרך כלל אימייל מרושע פחות.  הוא לא הרוזן דרקולה, שזרק את אויביו חיים לקדירות רותחות, ואחר כך הכריח את קרוביהם לנגוס בתוצאה. לא אחד מתלייני ימי הביניים, שהיו קורעים את עורו של הנידון החי מעליו לאט לאט, במלקחיים מלובנות, ואפילו לא אידי אמין ששלח את חייליו לרכז בני שבטים יריבים בבקתות, לשפוך עליהם דלק ולהצית אותם חיים.

אימייל לא רושם דף חדש בהיסטוריה של האכזריות האנושית.   למען האמת, בדרך כלל הוא מתון ואפילו מסביר פנים.

                                                            *

נקודה שוות הרהור בחייו של אימייל היא סלידתו המוצהרת מבגידות בחיי נישואין, סלידה שתרמה להתנפלותו הנ"ל על תמרה, אך אינה מפריעה לו לנהל קשר עם טלי, נשואה ואף מאוהבת, "שרוצה עוד מהחומר הזה הנקרא תשוקה".

בגידה, לפחות בנישואין מאושרים, היא מעשה נאלח למדי.  הוא כרוך בשקרים, בהונאה והשלכותיו, אם יתגלה, הרסניות.   
האם דין אהובה של הבוגדת כדין הבוגדת ?   האם זו רק אשמתו או שזו גם אשמתה ?

התפיסה המסורתית נותנת לכך תשובה חד משמעית:
עד 1984, היה גבר טקסני שמוצא את אשתו מתנה אהבים עם גבר זר, רשאי לשלוף את אקדחו ולחורר את איבריו, גם את אלה שלא משתתפים בחטא. מתברר שהמחוקק במדינתו של ג'ורג' בוש הפקיר דווקא את דמו של הגבר.
גם ההלכה היהודית שולחת את הגבר הזר שנאף עם נשואה להיסקל, לצד האישה הסוררת.   

מצד שני, אפשר לטעון שהאישה היא שמועלת במחויבותיה לבעלה. הרווק שמשתעשע איתה אינו מחויב לאיש.

כך או אחרת, בסופו של דבר, אימייל מחליט:"אני עם נשים נשואות גמרתי".  בשל חוסר התוחלת של הקשר או בשל חוסר המוסריות שלו ?  מן הסתם האפשרות הראשונה נכונה.

                                                            *

בלוגרים עם הוותק של אימייל (כמעט שנה), נמצאים בדרך כלל בשלב הקיפול, האריזה, העזיבה ומחיקת כל הפוסטים הקודמים.

אימייל לא מראה סימנים בכיוון, אבל ניסיון העבר מלמד שקשה לחזות מתי יישבר לבלוגר.לכן, אם עדיין לא שזפה עיניכם את המיטב של אימייל, פנו לכם שעתיים מהיומן, והחלו בקריאה מאומצת.  חבל לחכות עד שיהיה מאוחר מדי.