בחודש שעבר כתבתי על יאיר23, שמיטיב לשלב בין תיאור חושפני של חייו לבין הגיגים על המצב והעולם, אולם לא בכל בלוג מתקיים השילוב האופטימלי הזה.   הבלוגוספירה נעה בין מי שלא מתעניין במה שנמצא סנטימטר מעבר לחוטמו לבין מי שאינו מסגיר דבר מהמתרחש בדלת אמותיו.   עופרניקוס הוא דוגמא לבלוגר שמצד אחד – אינו נחשף בכלל, ומצד שני -נחשף כפי שלא נחשף כמעט שום בלוגר אחר (להוציא את זה שפרסם בישראבלוג תמונות שלו בעירום מלא, מכל זווית).  האקסהביציוניזם הבלוגרי הבלתי רגיל של עופרניקוס הוא בחשיפת שמו האמיתי, אך זהו כמעט הפרט היחיד שהוא חושף על עצמו, לצד עובדת היותו בן 25 ושעת קימתו בבוקר.  הקוראים נשארים עם חצי תאוותם בידם ועם פרשנויותיו הפוליטיות ומכתמיו החביבים ("מצניעים אותך מצנע"). 

דווקא היה מעניין להכיר יותר מקרוב את עולמו של בלוגר זה, דתי לאומי מתון, בוגר ישיבת הסדר, ואזרח אכפתי ששולח מכתבי מחאה למאה ועשרים חברי כנסת (שחלקם טורח להשיב).

                                                *

ההחלטה האם להיחשף ועד כמה להיחשף היא החלטה שאנחנו צריכים לקבל בכל פגישה עם אדם זר, ולפעמים גם בפגישותינו עם אנשים קרובים.  מחקרים בפסיכולוגיה חברתית קובעים כי החשיפה היא כלי חשוב מאין כמוהו בהתיידדות עם אחרים.   חוסר יכולת לשתף את הזולת בפרטים אינטימיים הוא מגורמי הבדידות הראשונים במעלה. מצד שני, חשיפה מופרזת, מהירה ושאינה במקומה עלולה לגרום לסלידה ולהתרחקות.

אבל הצד השלילי של החשיפה, המבוכה שהיא יכולה לגרום לנחשף ולמאזין,  אינו קיים בבלוגוספירה.   יש פרטים שנשמח מאוד לשמוע על הזולת ולהשמיע לו מבעד לקיר, אפילו אם נרגיש גועל כשהם יסופרו בשיחה פנים אל פנים.  מהבחינה הזו, אין קיר אטום יותר מבלוג אינטרנט, אפילו אם בינו לבין הרצפה סדק צר לתחיבת תגובות.

חרדתם הגדולה של כותבי ישראבלוג היא מפני מכר גולש, שייקלע לבלוג ביום מן הימים ויחבר אחת ואחת. אז יתברר, אולי אפילו בצורה אלימה, שקיר הבטון בין בלוגר לבין קהלו אינו אפילו מחיצת קש. ברכת האנונימיות עלולה להיות קצרת מועד.      
                                  
כיצד אפשר לעמוד בפני הפיתוי לגלות, לספר, לשתף בסודות מציקים ונסתרים, ובעיקר – לקבל עליהם פידבק.  אין כמו הדרך של עופרניקוס, לכתוב בבלוג את השם המלא.  כך יובטח שלעולם האצבעות על המקלדת לא ייכנעו לפיתוי להקיש על אותיות שמוטב להן שלא יוקשו.  כאשר אתה בעצמך בועט בקיר המסתיר, אתה מונע את האפשרות הלא נעימה שיהיה זה מישהו אחר, לא קרוא, שייבעט בו עבורך.

                                                *        

לפני כמה חודשים, בזמן המצור על המוקטעה, התקשו בצה"ל למצוא תוכנית לגירושו של ערפאת שלא יהיה כרוך בה סיכון חייו, מה שעלול להביא לקטסטרופה אזורית.   אחת ההצעות שהועלו הייתה להרוס את הקיר באחד מצדדי המבנה, ולהפוך את יו"ר הרשות הפלסטינית לדייר בכלוב שקוף.  ההנחה הייתה שהוא יעדיף לעזוב בעצמו, מאשר לנהל את חיי היומיום שלו לעיניהם של גולנצ'יקים.   הסלידה מחיים תחת מבטם החודר של אחרים עשויה להכריע כל שיקול פוליטי או מדיני. 
                                          
מה שנכון ליאסר ערפאת, נכון גם לליה, לשלי ולגריי.  לא מעט בלוגים נסגרו בגלל שאדם קרוב במידה זו או אחרת קרע פירצה בקיר המפריד, וחשף את הבלוגר שמאחוריו.   לעופרניקוס זה לא יקרה. לא נפסיד את הבלוג המעניין שלו בגלל גולש חטטן, שהרי על האנונימיות הוא ממילא ויתר בעצמו. אבל נפסיד את הבלוג המעניין יותר שיכול היה לכתוב, אם גם הוא היה מסתמך על הפסבדון ועל קיר הבטון.