עשרה אחוזים מהאוכלוסיה סובלת מפוביה דנטלית, פחד חריף מביקור אצל רופא שיניים. אנשים עם הפוביה הזו יבכרו עקירת שן באמצעות צבת או ידית דלת על פני ביקור במרפאה. 
הדרך הטובה ביותר להתגבר על פוביות היא לתרגל בצורה מודרגת חשיפה למה שמעורר אותן.  בז'ארגון הפסיכולוגיסטי הפעילות קרויה תרפיה ביהוויוריסטית.    בהיותי דנטלופוב מעריסה, היחשפות למרפאת שיניים אינה אופציה עבורי. כדי להתחיל בתהליך החשיפה ההדרגתית שאולי יקל בעתיד על הפתולוגיה, קפצתי לביקור בבלוגו החביב של VLADOS, רופא שיניים בהתהוות. כרגע הוא  סטודנט בעתודה, ונותרו לו שנים לא מעטות עד קבלת תואר הדוקטור.

ולאדוס עלה מרוסיה בגיל צעיר, עובדה ביוגרפית שאינה ניכרת בעברית הרהוטה שלו.     ניתן לקלוט שפה חדשה כשפת אם עד תום ההתבגרות המינית. אחר כך אזור המוח שאחראי להטמעת שפות נאטם, ואת מקומו תופסים תאי מוח אינטליגנטיים פחות.    נראה שולאדוס רכש את העברית שלו לפני הדדליין המנטלי הזה.

תפקיד מרכזי בקורות חייו של ולאדוס יש לפעילותו הפוליטית הנמרצת במפלגת שינוי, שבמסגרתה הוא נושא בתפקיד בתא הסטודנטים.  מתברר שהצטרף אליה עוד הרבה לפני תור הזהב הנוכחי.   אפילו היו לו חלומות על קריירה כחבר כנסת מטעמה "בעוד שתיים שלוש קדנציות", חלום שנקבר זמנית עם ההצטרפות לעתודה. במפתיע, יש בבלוג זכרונות נעימים משבת אירוח בכפר חב"ד ואפס שנאת חרדים כיד הטובה על יוסי פריצקי.

האמת היא ששום רגש עז לא נוטף מולאדוס.  גם כשהוא כותב על תקופת דיכאון, על הכיסופים לקב"ן בטירונות או על תסכולו מהעדר ריגוש רומנטי בחייו, הוא עושה זאת בנעימה אנמית מדי (האם זו אנמיות או קלילות יבשושית ?)      הבלוג בהחלט שווה קריאה ושזורות בו אנקדוטות משעשעות שמסופרות בחן, אלא שאם ולאדוס יהיה לח"כ באחד הימים, הוא יזכיר את אברהם פורז יותר מאשר את טומי לפיד.

                                                            *

בין השאר, ניתן למצוא בבלוג כמה תובנות מעניינות על העלייה מרוסיה. מתוארת מצוקת  העולים, שמצאו את עצמם, אחר הירידה מהמטוסים, תקועים במחוזות המעמד הבינוני-נמוך. השהייה שם הייתה כרוכה בהתחככות לא נעימה מבחינתם בלבנט הים תיכוני. כמו בבושקה רוסייה שהגיעה לרובאית גולני.  מה שנותר מאותם הימים הוא שנאה עזה לשלמה ארצי, הנחשב, משום מה, ל"תמצית המזרחיות".

נקודה נוספת ראויה לציון היא האנטישמיות של חלק מהעולים, מן הסתם הלא יהודים שבהם, הנוהגים לכנות אחרים "יהודונים" ופועלים להקמת "אוטונומיה רוסית" ו"ברית סלבית" בארץ.  ולאדוס מבטיח לטפל בעניין באחד הימים, רגישותו לנושא מעט מפתיעה בהתחשב בהשתייכותו הפוליטית.

                                                            *

רוב הבלוג מוקדש לסיפורים מהווי הפקולטה לרפואה.     אפיזודה מוזרה במיוחד היא על סטודנטים חורשי רע שפגמו במוחות אדם במעבדה, בשביל השעשוע הנקרופילי או כדי להוריד חומר מהבחינה.    

יש משהו צבוע בכך שתקרית כזו, גם אם חוללה סערה זוטא בקפיטריה בגבעת רם, אינה מעוררת יותר מדי גלים, ואילו התעללות במת בקברו הייתה הופכת לסקנדל ציבורי.  אפשר להסביר זאת בכך שאנשים התורמים את גופתם למדע ויתרו במידה רבה על יחס היראה למה שיישאר ממנה. 

נראה לי שיש פראדוקס מסוים בכך שתורמים כאלה הם תמיד אתיאסטים ומטריאליסטים מושבעים. דווקא מטריאליסטים היו צריכים לגלות יותר כבוד לגוף, הרי הוא חזות הכול, לפי דעתם, הוא הוא הנפש.

מצד שני, אולי בשביל תורמים למדע, לימוד רפואה שייעשה על ידי גופתם הוא מעין מתן כבוד נעלה לה, אף שבי הרעיון מעביר צמרמורת בלתי רציונלית. הצורך לכבד את המת הוא מוסכמה אוניברסלית, אך הדרכים לכך הן בהחלט תלויות תרבות.  בשבט אחד באוקיאניה, למשל, טקס האשכבה כולל אכילה טקסית של איברי המנוח על ידי קרוביו. הסעודה נערכת  ברצינות עילאית ובחרדת קודש.   

                                                            *

ולאדוס מותיר תמיהה אחת.   שום דבר בסדר יומו, הכולל לימודים אינטנסיביים, הדרכה בפר"ח, פעילות פוליטית מאומצת, כתיבת עיתון סטודנטים, בילויים עם חברים ומגורים במעונות, אינו מצדיק את הכותרת שבחר לבלוגו:"יומנו של חסר חיים".