נערה בג'ינס, מי יידע חייך.  האקס עזב, האקס חזר, האקס נדחה.  בין לבין הוא חולל אצלך עוגמת נפש לרוב ונדודי שינה אין מספר. 

היחסים עם האקס הם ציר בלוגה של הנערה בג'ינס, בת ה-18, שעתידה להתגייס בקרוב לצה"ל, אבל הוא אינו האדם היחיד בעולמה.  היא מוקפת בידידים ובידידות ובקשרים פחות תובעניים אמוציונלית מקשריה עם האקס, שאחרי תקופת אלמוניות עטה לאחרונה את השם, האמיתי או הבדוי, יובל.  באופן כללי, נראה שלאחרונה היחסים עמו כרוכים בפחות ייסורים מעבר.

פחד מקוראים בלתי קרואים הביא את הכותבת למחוק את הפוסטים שקדמו לינואר השנה, והיו רבים כאלו. חבל, גם בשל ערכם הבלוגי-ספרותי הבלתי מבוטל, וגם מאחר שהעדר רקע מקדים מכניס את הקורא החדש לעלטה מסוימת.  גם אני מהרהר באפלה, כשאני מנסה לגרד מירכתי תאי הזכרון הכחולים-ירוקים-אפורים את ימי הבראשית בבלוגה של הנערה בג'ינס.  

הרשימות יכולות היו שלא לחרוג ממסגרת של יומן טיפשעשרה אופייני של ילדה מבית טוב, הגיגי "אוהבת – לא אוהבת", וטבילה קלילה בסאונת ההורמונים המבעבעת.   איכשהו, הבלוג הוא גם זה, אבל בהחלט יותר מזה.  כתיבה רבת חן וכנות רגשית תובענית עושות את ההבדל.

                                                                      *

תחושות של חוסר ערך, חוסר טעם וחוסר תכלית עולות אל פני השטח בבלוג בתדירות מטרידה. השיא הוא מעין מכתב התאבדות (עם דברי הרגעה בסופו).   זה לא שהנערה בג'ינס חיה על מרשמים של פרוזאק וסרוקסט, אבל נראה שאכן, יש לה פה ושם בעיה עם מרכזי האושר במוח.

אבל גם מהעדר אושר אפשר להפיק איזשהו עונג משונה. כפי שמסכם בשנינות המוטו של הנערה בג'ינס:"אני לא סובלת מדיכאון – אני נהנית ממנו". הכרזה עצמית על דיכאון פוטרת מאחריות, מהצורך בפעולה לשינוי היאוש והדכדוך, היא מאפשרת אתנחתא של השתכשכות ברחמים עצמיים, ואין כמוה לחמם את נפשו של אדם אומלל.

המחקר גילה שיחס טוב מצד חברים ומשפחה מועיל להסדרת הסרוטונין לא פחות מתרופות נוגדות דיכאון. אבל לא במקרה של הג'ינסית. עגמימותה אינה סרה בשל היותה אהודה למדי על סביבתה. חברים וחברות, כמו גם בילויים, מסיבות ונשיקות, תופסים חלק עיקרי בחייה. שלא לדבר על האהבה הרבה שהיא גורפת בבלוגוספירה, כמה דמויות שם אפילו זוכות מפיה לתארים:"אבי","אימי","אחותי" ו"ארוסי".

                                                                        *

במוקד הטלטלות הרומנטיות שבין הנערה בג'ינס לבין אקסה, עומד גיוסו לצבא של האחרון. האקס, חייל קרבי השב הביתה פעם ב-21 יום בלבד, לא עמד בגעגועים והחליט לוותר על הקשר לחלוטין.  בעיניו, יותר טוב כלום מכמעט.  עשה בחוכמה. אושר הוא היחס בין הציפיות לבין התממשותן. רוב האנשים מנסים להשיג את האושר על ידי מימוש ציפיות, אך האקס בחר להשיגו באמצעות הקטנתן. דרך יעילה, אלא שכפי שעתיד להתברר, קשה להתמיד בה, במיוחד מאחר שהתעקש להישאר בידידות צמודה עם אקסתו.

התוצאה היא שחלק גדול מהפוסטים מוקדש לגבול הדק והבלתי אפשרי שבין ידידות לאהבה. כבר נאמר שמבחינת תסמיניה, אהבה קרובה יותר לשנאה מאשר לחברוּת.  איך אפשר ליישב בין הנאמנות הבלתי מותנית אך הרגועה של הידידות לבין האובססיביות, סערת הרגשות והקנאה העזה הכרוכים ברומנטיקה ?  אכן, קשה מנשוא. 

דילמות כמו זו, על אף שהן מוכרות ונדושות כל כך, עדיין מעוררות תמיד הרבה הזדהות, חיבה ועניין.  בין ענני המלנכוליה הכבדים מדי, הנערה בג'ינס כותבת עליהן יופי, בלי התחכמות יתר.