החידוש האחרון בישראבלוג הוא פיצולן של התכתובות השייכות לחודש אחד, על פני כמה עמודים.  זהו אינו שינוי מרנין. עכשיו קריאתו של בלוג עתיר פוסטים מתחילתו היא מעצבנת.  שוב ושוב צריך להמתין לטעינתו של עמוד חדש, והסבלנות נשחקת.

לבלוגה של לורליי התוודעתי רק בימים האחרונים. סקרתי אותו מההודעה הראשונה ועד להודעה האחרונה, והקריאה הייתה שווה את תיפוף האצבעות העצבני על המקלדת בין שלושה פוסטים לשלושה פוסטים.

לורליי בת ה-26 יצאה לפני ארבע שנים בטיסה לגרמניה, על מנת לפגוש נפש תאומה ששבתה את ליבה בצ'אטים אונליין.   לורליי הייתה מאושרת. האהבה הייתה גדולה (אף כי לא עשיית האהבה)                   סקר גילה שנשים מבקשות שלושה דברים במערכת יחסים רומנטית:חום, הבנה והומור. ללורליי הסתבר שקשה להוציא חום ממאהב גרמני, אבל הבנה והומור כנראה היו. 

אלא שביום בהיר אחד, השמש זרחה מעל ברלין, הריין שצף כמאז ומעולם, ואילו החבר הגרמני אמר ללורליי שהוא אוהב אותה רק "כמו שאוהבים אחות".     לורליי חזרה לישראל הלומת צער והחלה בכתיבת בלוג העוסק באובדן ובהתאוששות.  הנושא בנאלי, אבל הכתיבה המעולה עשתה את שלה. אט אט נוצר לבלוג קהל מעריצים לא קטן.

                                                            *

ההשתדכות לגרמני גוי לא קסמה למשפחתה של לורליי, אם כי לא הייתה החרמה דרמטית. 

המשקעים ההיסטוריים טרדו את מנוחתה של לורליי עצמה, שתהתה מה עשו סבו וסבתו של אהובה בשנות הארבעים. 

המחקרים האחרונים מוכיחים שהרבה מאוד גרמנים רגילים היו מעורבים בשואה, והיו להם מעט מאוד נקיפות מצפון על כך.  דניאל יונה גולדהגן מספר על מקרה אופייני:צוות הווי, שהוזמן לבדר יחידת רצח מזרח אירופאית, ביקש, אם אפשר, ליטול חלק באחת ההוצאות להורג.   מבוקשו של צוות ההווי ניתן לו.

אבל גולדהגן סבור שעם היעלמותו של היטלר, נעלמה גם שטיפת המוח האנטישמית שהעם הגרמני היה נתון בה דורות, ואין הוא מוצא רבב בגרמנים בני זמננו.    בפוסטים של לורליי לא מוזכרת היצלקות מאנטישמיות.  למען האמת, היא מודה שאת גרמניה אהבה יותר מאשר את ישראל.

                                                            *                                  

שונה קנאת גברים מקנאת נשים. גברים מקנאים בעיקר כאשר אהובתם נותנת מחסדיה המיניים לגבר זר.  נשים מקנאות בעיקר כאשר אהובן מעניק רגש ואהבה לאישה אחרת. הפסיכולוגיה האבולוציונית יודעת להסביר זאת היטב: הרחם הנשי הוא משאב יקר המציאות. מדי שנה ניתן לגדל בו רק ילד אחד, וגברים רוצים שיהיה זה הילד שלהם. חשוב להם למנוע כל סיכוי שהרחם הזה ישועבד לגנים זרים. 

לעומת הרחם המוגבל, הזרע הגברי יכול להתפזר לכל עבר באלפיו. לכן אישה יכולה להרשות לעצמה פעמים שבהן הוא לא יתפזר בתוכה.

מצד שני, האישה זקוקה לאהבתו של הגבר, כדי להבטיח לעצמה ולצאציה הגנה מפגעי העולם. כשמישהי אחרת מקבלת את האהבה הזו, יכולתה להתקיים מאוימת.

הגבר יודע להסתדר בכוחות עצמו, ועל כן חיבתה של האישה, להבדיל מרחמה, חשובה לו פחות.

ההקדמה הפסיכולוגית-מדעית הזו, שיהיו מי שיפקפקו בה, באה להסביר מדוע דברים כמו  "לוח שנה של אהבה" ליום ההולדת, שנתן הגרמני לחברתו החדשה, או הידיעה שהוא מבשל עבורה, כל כך מטריפים את חושיה של לורליי. עזים כמוות הקנאה והשנאה, אף כי, כפי שכותבת לורליי:"לשנוא זה כמו לשתות רעל ולחכות שמישהו אחר ימות". 

                                                            *
הרבה מרור ולענה מוצאת לורליי בחייה, אבל מדי פעם מבצבצת דמות גברית חדשה:המהנדס, השועל, הזיכרון המתוק ואחרים.  מתישהו, אם מותר לי לנחש, ייטול אחד מאלו את ידה ויובילה אל השקיעה, וגוונים ורודים יותר יחליפו את האפור הקודר בו מעוטר בלוגה של לורליי.