בימינו, הרבה אנשים הבאים לאכול במסעדה פוחדים ממחבל מתאבד, אבל יש כאלה המזיעים מחרדה, ליבם דופק בעוצמה וידיהם רועדות, והחשש שלהם שונה לגמרי:הם מפחדים מסועדים אחרים שיתבוננו בהם אוכלים. אלו הם אנשים הסובלים מחרדה החברתית.

אם סכיזופרניה היא הסרטן של הנפש, החרדה החברתית היא השפעת. התופעה הזו, בעתה מסיטואציות חברתיות מסוימות, נפוצה מאוד ברמותיה הקלות. בארצות מערביות מסוימות יש שאומדים ב-18% את שיעור הלוקים בה. למרות שכיחותה, ואולי דווקא בגללה, התסמונת הזו הוגדרה בידי פסיכיאטרים רק בעשרות השנים האחרונות. בעבר ביישנות יתר נחשבה לסממן חינני של אופי, לא לפסיכופתולוגיה. אבל היום מבינים שאדם החושש לשאול זבנית בחנות או אינו מסוגל לכתוב בעט במקום בו זרים צופים בו, יכול וצריך להסתייע בטיפול פסיכולוגי ואפילו תרופתי.

בעת האחרונה הפכה התסמונת לאופנתית בישראבלוג. בעולם האמיתי, הסיוט הגדול ביותר של הסובל הוא החשש שזרים ישימו לב לחרדה החברתית שלו, אבל בעולם הבלוגים, הרבה ששים להתהדר בהיותם חרדים חברתית. בין האחראים למודעות הגוברת יש לציין את סנופי. סנופי, בת ה-22, נאבקת עם חרדה חברתית קיצונית מגיל ההתבגרות. היום היא כמעט אינה מסוגלת לצאת מהבית, בקושי עונה לטלפונים (ואפילו אינה מסוגלת לקבוע תור למספרה). על רשיון נהיגה היא יכולה רק לחלום, ואת הצבא לא הייתה מסוגלת לסיים.  היא מסתגרת בבית, מתמודדת גם עם דיכאון. מתנחמת במדע בדיוני ובמנצ'סטר יונייטד ונוטלת תרופות.

על הלך המחשבה האופייני לבעלי חרדה חברתית אפשר ללמוד מהקטע הבא של סנופי:

אני חושבת שהתרופות מתחילות לפעול. כשעניתי לטלפון וביקשו שאשתתף בסקר, בניגוד לפעמים קודמות שזה קרה לי, לא נתקפתי בחרדה עמוקה. הלב לא דפק מהר, לא גמגמתי או התקשיתי לעקוב אחרי השאלות ודברים כאלה. גם כשנגמרה השיחה הייתי רגועה יחסית. אומנם היו לי את החששות הרגילים - האם אמרתי משהו טיפשי? האם היא חשבה שאני מוזרה או טמבלית?

                                                                        *

קל להבין שתרופות מסוגלות לרפא בעיה פיזית, קשה לתפוס כיצד הן משנות את הנפש. כולנו יודעים שהנפש שלנו היא, במידה זו או אחרת, אוסף חומצות כימיות ומוליכים חשמליים, אך לעולם לא נהיה מסוגלים להפנים זאת אינטואטיבית. הבנה כזו תחתור תחת יסודות התפיסה העצמית שלנו, שבהכרח מפרידה בין הגוף העוטף אותנו לנפש שהיא אנחנו.

הוגה דעות נוצרי אדוק כמו בלייז פסקל, שהאמין, לא רק אינטואטיבית אלא גם רציונלית, בהפרדה בין גוף לנפש, המשיל את הגוף לכינור. הנפש אומנם נבדלת מהגוף, אך היא מושפעת מליקוייו ומפגמיו. כמו שצליל לא יישמע היטב בכינור שבו המיתר שבור.

היום גוברת הנטייה להסתמך על תרופות, נטייה שהיא גם נחלת חלקם של הפסיכאטרים של סנופי. בארה"ב תבעה אישה את הפסיכולוג שלה אחרי שלוש שנים של שיחות ספה פרוידאניות. היא טענה שכדור פרוזאק אחד עשה לה יותר משעשו שנים של ליבון טראומות ילדות.

                                                                        *          

הבלוג של סנופי ממחיש גם את חסדה של רשת האינטרנט. סנופי כותבת פוסטים שמגיעים אל כמות של קוראים ומגיבים, שהייתה, במציאות לא וירטואלית, גורמת לפרפרים תזזיתיים גם בבטנו של אדם  שאינו חרד חברתית. מחיצת הבטון בין הבלוגר לקוראיו עושה כאן פלאים ששום אפקסור או לוריוון אינם מסוגלים לעשות. היא מסלקת ממקומה את מחיצת הבטון האחרת, זו שמפרידה בין סנופי לבין אנשים זרים, ומאפשרת להם להיחשף לכתיבתה היפה על עולם פנימי מיוסר, שאחרת היה נשאר סמוי מעין.