מרגי, נערה בת 16, כותבת את אחד הבלוגים המעניינים, החשובים וסוחטי הדמעות של ישראבלוג. בכישרון כתיבה שגרם לכמה מגיבים לחשוד שהיא סופרת משועממת, מרגי מעלה לרשת טלנובלה עם כל מאפייניה הקלאסיים, אך עם איכויות כמעט צ'רלס דיקנסיות. זהו "דיוויד קופרפילד" ו"בית ממכר עתיקות" בגירסה צברית, אלא שאם לתת אמון במרגי, ואין סיבה שלא לתת אמון, אין מדובר בעלילה פרי הדמיון, אלא במציאות מקוממת בישראל העכשווית.

זהו סיפור שתחילתו בהתאהבות בוסר. פרחה טיפוסית שבתה את ליבו של בחור בעייתי, אומנם מבית טוב, והשניים החליטו להתחתן.  למזלנו, אין חוק שאוסר על צמד חמד כזה להוליד ילדים, ומרגי זכתה לצאת לאוויר העולם. כדרכם של נישואים כאלה, הם לא האריכו ימים. הבחור נעלם באמריקה, והבחורה מצאה לה בעל אחר בצלמה ובדמותה. במשך חמש עשרה השנים הראשונות של חייה גדלה מרגי אצל סבה וסבתה, הורי אביה, שהשקיעו בה אהבה, חום וכסף.  האידיליה תמה כאשר השניים חלו ונפטרו זה אחר זה. מרגי הועברה לדודה לפרק זמן קצר, ואחר כך עברה לגור בעיר קטנה בדרום, עם אימה ועם בעלה השני של האמא.

אבות חורגים, בספרות ולפעמים גם במציאות, הם לא מתחרים בולטים על תואר "אב השנה". מקרי התעללות קשים שכיחים פי מאה(!) אצל הורים לא ביולוגיים. מני, אביה החורג של מרגי, אינו יוצא מהכלל. דמותו היא דמות נבל טיפוסית:לא יוצלח, טיפש וקמצן, מנבל את פיו ללא הרף ולפעמים גם משתמש באלימות. ככה נראים ערסים כשהם גדלים. מני הוא אב לשישה ילדים ומשקיע בהם מעט מאוד. רק בן אחד, יניב בן ה-12, בן בליעל קטן והתגלמות מוקטנת שלו, הוא מטפח. למרגי ייעדו מני ואשתו תפקיד של משרתת, וכשלא הצליחו לנצל אותה לפי ציפיותיהם, השתמשו במיטב הקללות שבאמתחתם וקצת באגרופים.

מפנה דרמטי בעלילה קשור דווקא למלחמה בעיראק. בין עבודה מזדמנת אחת לשניה, החליט מני על מיזם עיסקי:הכנת מחסה לפליטים הצפויים לבוא מאזור גוש דן. כחלק מההכנות, הוא מילא את הבית בבקבוקי מים מינרליים. משהתקשה להיפטר מהם, הציעה לו מרגי בהיתול למכור אותם כ"מים קדושים". הרעיון נשא פירות מפתיעים, ואף גרר את התחרדותה למראית עין של המשפחה, כמצופה ממשווקים של מים קדושים.  על המים מהלכים ביישוב סיפורי פלאים, ואין ספק שאת חלקם ניתן להסביר בכוח המרפא שיש לאמונה על הגוף. היבט לא פתור של הבעיה הפסיכו-פיזית, אך כזה שהוכח באינספור מחקרים. לבאבות יש ערך מדעי מוכח.  דווקא משום שהם שרלטנים מוצלחים, הם גורמים לאנשים להאמין בהם עד כדי ריפוי.

באקט לא אופייני של הכרת תודה העניק מני לבתו החורגת כמה שטרות כסף. בליבו של יניב התעוררה קנאה עזה. אחרי שלא הצליח לסחוט את הכסף ממרגי, הוא וחבריו ארגנו התנפלות עליה, שכמעט הסתיימה באונס. "ככל שרע יותר, טוב יותר", אמרו הבולשוויקים, ודווקא ההתפתחות המבעיתה הזו הובילה לשינוי חיובי. מרגי ברחה מהבית ומצאה מקלט אצל מכרה, אישה מבוגרת וטובת לב בשם בתיה.  אצלה היא נמצאת עד עצם היום הזה. בינתיים, מני ואשתו מפעילים עליה לחץ לחזור הביתה. לא מתוך אהבה, אלא משום שבשהותה בבית היא מבטיחה להם קבלת הקצבה נאה מהעיזבון של הסבא והסבתא, עליהם השלום.

זהו קיצור תולדות מרגי. ילדה שנקלעה, שלא בטובתה, לתוככי ישראל השנייה, השלישית והרביעית. עוד לא הוזכרו: רותי, העובדת הסוציאלית המרושעת; חבקבוק, הפוטנציאל הרומנטי; חני, החברה החכמה; יקיר והודיה, האחים החורגים המסכנים, ואי אילו דמויות נוספות.

                                                            *

הרבה מרכיבי אישיות שבעבר נחשבו לסביבתיים, מתבררים במחקר הפסיכולוגי החדש כתורשתיים בעיקרם:אינטליגנציה, פוביות, נטייה לפשיעה. אך ההישגיות היא כנראה יוצאת מהכלל. אותה מנחילים בבית. שלא כמו חֲבֵרה מוכשרת, שמרגי משתאה אל מול חוסר האמביציה שלה, מרגי עצמה התחנכה אצל סבה וסבתה להצטיינות. השוואת הציונים האובססיבית כמעט, החריצות והתחרותיות, הן, לצד הכישרון המולד, הערובות הטובות ביותר לכך שהיא תצליח להגיע בהמשך חייה למקומות טובים בהרבה מאלה שבהם היא נמצאת לעת עתה.

                                                            *

ברוסיה בימי עבר היו תיישים יכולים לקבל עונש של הגליה לסיביר. בימי הביניים היו שופטים חיות טרף בבית דין. החברה שלנו, לעומת זאת, אינה ששה להטיל אחריות פלילית על מי שלא בהכרח כשיר לה. וזה אמור לא רק על בעלי חיים, אלא בעיקר על ילדים. על פי החוק, גיל 12 הוא הגיל שבו מתחילה האחריות הפלילית. אין כלים חוקיים שיאפשרו לטפל בילדים צעירים יותר. אך גם אחרי גיל שתיים עשרה, החוק מצמצם מאוד את היכולת לשפוט ולהעניש ילדים. בעייתי להטיל על ילדים את האחריות המלאה למעשיהם. דמותו של יניב, אחיה החורג של מרגי, מעלה את הקושי הזה. מוזר לשבץ ילד בן 12 בתפקיד הרשע, אך כל הסימנים מעידים שיניב הוא עבריין אלים בראשית דרכו, וברור למדי שזו תסתיים מאחורי הסורגים, במקרה הטוב. הטרגדיה היא שאף אחד לא מנסה לעשות משהו כדי למנוע את הסוף הצפוי, ואולי גם אין הרבה שניתן לעשות, כל עוד לא מוקמת משטרת "קדם-פשע" כמו בסרט "דו'ח מיוחד".