מהרבה בחינות, השארית היא תאומתה הישראבלוגית של הנערה בג'ינס, שעליה כבר הרהרתי בעבר. גיל שמונה עשרה, כתיבה נחמדה וחיננית, בלי יומרנות יתר מייגעת, חיבה מסוימת לרחמים עצמיים ותחושה של בדידות וסגירות למרות המון חברים, בילויים ויציאות. לא לחינם מספרת השארית שהנערה בג'ינס הייתה מקור ההשראה שהביא אותה לפתיחת הבלוג. אם אהבתם את האחת, תאהבו גם את השנייה, ולהיפך.

גיבור המשנה בבלוג של השארית הוא ש', טירון גולני בהווה וידידה הקרוב של שארית במשך שבע השנים האחרונות. אין זו מערכת יחסים סוגה בשושנים. ש' יודע להכאיב בהעלבות ובהתעלמויות, אבל גם מרגש בביקורי הפתעה, בחיבוקים ובנשיקות.

טיבו של הקשר אינו ברור, שכן שארית מתעקשת על היותו אפלטוני לחלוטין, וחוסר הקנאה שלה משכנע שאכן כך הוא. היא עצמה משדכת לש' בנות זוג קבועות וארעיות.

מצד שני, זהו קשר הכרוך בתנודות עזות במצב הרוח, בין אופוריה (בפוסט אחד היא כתבה את המשפט "הוא התקשר" 326 פעמים) למעמקי היאוש. תופעה כזו אינה קורה בדרך כלל במערכת יחסים אפלטונית.

בקשר רומנטי, בניגוד לקשר אפלטוני, ממשיכים לאהוב גם אם האהוב גורם סבל. גם מבחינה זו בולט המאפיין הרומנטי ביחסים עם ש':שארית לא מסוגלת להיפרד ממנו גם כשהוא מראה שוב ושוב את הצדדים הצפעוניים באישיותו.

לעומת זאת, שארית ידעה לנתק, כאשר חברה טובה שלה פגעה בה אנושות ("צרבה כל רגש שהיה אצלי ושרפה אותו לאלפי חלקיקים בוערים וקמלים"). מאותו מקרה היא הסיקה שבנות לא מהססות לתקוע סכין לחברותיהן בנפש, מה שבנים לא יעשו לחבריהם. מעניין שלמסקנה האינטואטיבית הזו שותפים אנתרופולוגים, הסבורים שחיילות לא יצלחו לתפקיד קרבי, לא בשל העדר כישורים פיזיים, אלא משום שלעולם לא ייצרו ביניהן את אחוות הלוחמים ואת הנכונות להקריב חיים זו למען זו שגברים מסוגלים לה. 

                                                            *

מאחר שאת יחסיה עם ש' היא מגדירה כאפלטוניים, השארית כותבת כי מערכת היחסים הרומנטית הארוכה ביותר בחייה נמשכה:"אפס ימים".  כותרת הבלוג, שבה מצויה הסיבה לכינוי שלה, אומרת:"זה מכאיב איך כל העולם מתחלק לשניים שניים, ואת השארית".

תסכולה בא לידי ביטוי בדרך העצובה שבה היא מתארת את ההתאהבות הראשונה:

במשך 3 וקצת שנים לא הסתכלתי אפילו על בחור אחר. רק חשבתי על הבנאדם הזה. והוא לא רצה. ולא רק שהוא לא רצה, אלא שכשסיפרתי לו שאני אוהבת אותו, הוא התחיל לצחוק. כן, סיפרתי לו שאני אוהבת אותו כבר שנתיים (כן , סיפרתי לו רק אחרי שנתיים, אני פחדנית, אני יודעת) הוא נקרע לי מצחוק בפנים, ואני הטיפשה, המשכתי לאהוב אותו עוד שנה וקצת אחר כך.

מספר הבודדים בקרב כותבי הבלוגים הוא עצום. ובמפתיע, כמו במקרה של שארית, ביניהם נמצאים הבלוגרים המוצלחים, המעניינים והנוגעים ללב ביותר. אולי הסבל מניב כתיבה איכותית.

                                                            *

גם בלי נושא הזוגיות, חייה של שארית אינם מתנהלים על מי מנוחות. כרגע היא מחפשת עבודה, אחר שקיבלה פטור מצה"ל מטעמים רפואיים. את בית הספר עזבה כבר בכיתה י', כנראה בשל העדר חיבה למסגרות. על התבגרותה מרחף צילו של אבא מרוחק, פגוע הלם קרב מהחווה הסינית, שחזר בתשובה ולומד בישיבה, אך מכור ל"משחק החיים".

מעישון היא מנסה להיגמל, ומצליחה ברוח אמירתו של מארק טוויין שקבע:"אין דבר קל יותר מלהפסיק לעשן. עשיתי זאת כבר אלפי פעמים".

                                                            *