במחקר סוציולוגי שנערך לפני כמה שנים על מלחמת יום כיפור, גילתה החוקרת להפתעתה שרוב בוגריה המשיכו בחייהם כאילו דבר לא אירע, "כאילו לא הייתה מלחמה". רובם לא מנו את המלחמה בין האירועים המעצבים בחייהם.

יכולת ההסתגלות האנושית היא מופלאה. אפשר לצאת ממוצב המזח או מוויטנאם ולהמשיך הלאה בחיים רגילים. תמיד יש את אלו שנשמתם נכוותה ויבלו את שארית חייהם על גלולות פסיכיאטריות, אבל זהו מיעוט קטן. השאר יצליחו להתאושש ממוראות הקרב. אבל גם בין המתאוששים, לא כולם ירצו לשכוח. ל-GI Jew (בעברית:חייל יהודי) חשוב לזכור ולהזכיר את שנים עשר ימי הלחימה בג'נין שבהם השתתף במהלך מבצע "חומת מגן", והוא פתח בלוג המוקדש כולו למטרה הזו.

איך אתם יכולים להמשיך בחיים נורמליים אחרי מה שאני עברתי?!
מאידך גיסא, בדיוק בשביל זה נלחמתי. כדי שאתם תוכלו להמשיך לחיות. בדיוק בשביל זה 13 הרוגים לא יחזרו הביתה. כדי שאתם תוכלו לחזור הביתה

פירוט הלחימה הוא מקוצר למדי. טכני בחלקו, עם קטעי מחשבות בין לבין. סגנון הכתיבה הוא קריא מאוד ורהוט, כתיבה פשוטה וקצרה, לפעמים לקונית.

GI גויס כמה ימים אחרי הפיגוע במלון פארק בליל הסדר:

כל המדינה דיברה על זה שצריך להכנס בהם וללמד אותם לקח. עכשיו הבנו כולנו שאנחנו הולכים לעשות את זה. כולם השתתקו כשלפתע התחוור שבשביל לפרוט לפרוטות את ההצהרה הכל כך בומבסטית ומאצ'ואיסטית אנחנו צריכים להרוג ואולי גם יהרגו אותנו.

בהיותו מבוגר, הוא לא היה אמור להיות בשורת הלוחמים הקדמית, אבל בפועל שימש כלוחם לכל דבר. בכניסה לג'נין הוא יצא ראשון מהנגמ"ש. הוא מתוודה לפני הקוראים:"חברים, הסיטואציה הזו מגדירה מחדש את המושג פחד עבורי. הלב עמוק בתחתונים". רגשות מוזכרים, אבל ללא השתפכות.

היום הזכור לרע שבו נפלו שלושה עשר חיילים מוזכר בקיצור. GI  לא נכח בזירה עצמה, וניזון גם הוא משמועות וממכשיר הקשר, אבל הוא דיבר עם חיילים שנקראו לחלץ את הגופות. הם בוכים והזעזוע גדול.

בסופו של דבר מסתיים חודש המילואים, וחבורת הלוחמים נפרדת לדרכה. "רק חלק קטן מהקבוצה הזו חברים שלי, אבל הם קשורים אליי בקשר שלא יתואר", מציין GI את אחוות הלוחמים (הרהרתי עליה בקשר לבלוג של שארית. הרגזתי שם כמה בלוגריות)

                                                            *

עיקרון "המלחמה הצודקת", שמנחה את לחימתן של מדינות המערב, שולל פגיעה מכוונת באזרחים. העיקרון הזה לא יושם במלחמת העולם השניה, בהפצצות על הערים המאוכלסות דרזדן והירושימה, אבל היום הוא מקובל כאקסיומה מוסרית. פילוסופים מוכנים לשקול ויתור עליו רק במקרה של מלחמת קיום גרעינית, שהטוטאליות שלה גוברת על כל מגבלה אתית.

עם זאת, המלחמה המערבית מונחית גם על ידי דוקטרינת "התוצאה הכפולה". לפי הכלל הזה, ששורשיו בחשיבה הנוצרית עוד מימי תומס אקווינס, אפילו אם הרע ניתן לצפייה מראש, ניתן לקבל אותו כאשר הוא מלווה בהכרח פעולה טובה. גם אם ידוע בוודאות שייפגעו חפים מפשע, יש לפעולה הצבאית שתגרום לכך הצדקה מוסרית, אם התועלת שבה מרובה מהנזק, ואם הריגת החפים מפשע אינה מטרת הפעילות, אלא תוצאת לוואי שלה.

 
כותב הבלוג מתחבט כשהוא תוהה האם ניתן היה לעשות יותר בג'נין ולהסתכן במותם של יותר אזרחים פלסטינים. נראה שהפילוסופיה האתית אפשרה מרווח פעולה רחב יותר משניתן ללוחמים בג'נין בימיה הראשונים של הפעולה (עד הפעלת הבולדוזרים), אבל במילא האתיקה כפופה למרותם של שיקולים מדיניים, שעשויים להיות מכריעים לא פחות.