לשמעון הערס יש מקבילה נשית, והיא מוצאת את פרנסתה כמורָה בישראל. הבלוג של אל תקרא לי הוא התוצאה המשעשעת. אל תקרא לי נתקעה בבית ספר של צפונבונים מפונקים והיא אכולת שנאה להם, להוריהם העשירים, שיודעים לסדר אותם בחיים היטב, ולמנהלת, המשרתת אותם בצייתנות. נמאס לה מתנאי השכר העלובים, מהטלפונים באמצע הלילה ומהתלמידים "הערסים-אשכנזים-מליינים". רק ל"ערסים אינטליגנטיים" היא שומרת חיבה.
נשבר לה מסגן המנהל שגוער בה:"זה לא לעניין להגיע עם חולצת בטן לכיתה של מתבגרים". נשבר לה, ולכן היא עוזבת באוגוסט. עוברת ללמד באקסטרני. שם יש "משכורות שמחסלות את המינוס בבנק ביומיים".
*
באחד מהניסויים המעניינים ביותר שנערכו אי פעם במערכת החינוך, הגרילו חוקרים כמה תלמידים באופן אקראי, והצהירו באוזני מחנכיהם שאלו הם בעלי פוטנציאל לגאונות. בדיקה שנערכה בסוף שנת הלימודים גילתה שהתלמידים שהוכרזו כגאונים באמת קיבלו ציונים הרבה יותר טובים, גם מבוחנים נטולי פניות. המורים תייקו אותם תחת הסטריאוטיפ "גאונים" והשקיעו בהם מאמץ בהתאם. התוצאה הזו מלמדת על כוחם של סטריאוטיפים, כאשר מורים מחזיקים בהם. לכן מדאיג משהו לקרוא את הפוסטים האחרונים שבהם מדביקה המורה על תלמידיה שלל תגיות מבדרות:החננה, השקרן, החרדתית, הקרציה ואחרים. כך היא מתארת את "המעצבנת":
המעצבנת - מעבירה כל מילה שאני אומרת למנהלת ולסגן, בלי מי יודע מה טאקט. חושבת שהיא גאון למרות קשיי התבטאות קשים למדי. לבושה כאילו סטייליסט ממחנה פליטים עובד אצלה. היא בטח במועצת תלמידים ארצית, המעיקה.
*
דו שיח סוער מתפתח בין המגיבים לבין המורה הכותבת. חלקם מביעים הזדהות נלהבת, ונזכרים במורת נעוריהם שהריצה איתם צחוקים מאחורי גבו של בית הספר, ואחרים אוהדים פחות:"בגלל אנשים כמוך המצב רקוב מיסודו". יש מי שמעלה את החשד שמדובר בתלמיד ממורמר. רמת העוינות לבית הספר המופגנת בבלוג מצדיקה את החשש הזה, אך הבקיאות בהתנהלותה של מערכת החינוך מפיגה אותו מעט.
"אל תקרא לי" ממעטת להשיב לקוראים, אך מגיב המתקרא תמיר הוציא אותה משלוותה, כשלעג:"אם את כזו מוכשרת, למה לא למדת משהו יותר רציני ?". המורה השיבה בנימוס הפדגוגי האופייני לה:"אתה דוגמא חיה לגבר המתלהם והמתנשא החושב עצמו לחכם מכולם, ובעצם די אדיוט".
*
פסיכולוג אחד היפנט את מטופליו לגהור על השטיח. הם לא היו מודעים להיפנוזה, וכשנשאלו מדוע הם בתנוחה המשונה הזו, ענו "רצינו לבדוק ממה השטיח עשוי". לפעמים, בני אדם החייבים לעסוק בפעילות כלשהי, מצליחים למצוא לעצמם הסברים חסרי שחר לעשייה.
באופן דומה מנמקת המורה המרירה את קיומם של מורים מרירים פחות ואת "סיפורי אהבת המקצוע של מורים בני ארבעים". בעיניה לא ייתכן שמישהו יהנה מהוראה, ואם יש מורה הטוען לסיפוק ולמיצוי, בוודאי הוא מדחיק ומרמה. מספר מעשיות לעצמו ולסביבה, פשוט כי אין לו מקצוע טוב יותר לעסוק בו.
הבלוגרית, לעומת זאת, היא מורה המודעת למרמורה ולתסכולה. היא לא בחרה בדרך ההונאה העצמית, ואולי חבל – בכל אושר יש קצת מעצימת העיניים.