מזה חודשיים כותבת הפיה העצובה בלוג מסקרן ואיכותי. חייה נעים בין שגרה לבין סבל, והיא מצאה דרך ייחודית לבטא את ההליכה על הציר הזה - על ידי דיבור בשם שלוש דמויות לסירוגין:הפיה של היום, המייצגת את הצד המואר של חייה. הפיה של הלילה, המציגה את הצדדים הכואבים יותר, והפיה העצובה, המגלמת את סך אישיותה. 

הפיה העצובה היא בת קיבוץ. המשבר שערער את עולמה והוליד את "הפיה של הלילה" הוא חדש, בן כמה חודשים. היה זה כשתפסה שהיא נוצלה מינית בידי אביה בילדותה. כך  הוסברו לה הרבה מהמאפיינים הפרובלמטיים של אישיותה, כמו חוסר יכולתה לקיים יחסים עם חברה הותיק והאהוב הקרוי "מלאך" (כראוי לבן זוגה של פיה). במהלך כתיבת הבלוג האבא מת, מה שגורם לפיה לחוש רגשי אשמה על התנכרותה אליו בתקופת חייו האחרונה, אך מרירותה נשארת, מרירות שזולגת גם ליחסים עם אימה ואחיותיה.

השדים הרדומים שהתעוררו שכנעו את הפיה שאין לה מנוס אלא להסתייע בטיפול פסיכולוגי, ובסופו של דבר היא מצליחה להוציא את המימון לו מידו הקמצנית של הקיבוץ, אחרי שכמעט חשבה על תביעה משפטית. נראה שבינתיים משמשת כתיבת הבלוג כתראפיה יעילה לא פחות מהפסיכולוג וזולה בהרבה.

                                                            *          

הפיות עברו גלגולים במהלך ההיסטוריה. בימי הביניים רווחה האמונה בקיומן של נקבות על טבעיות אלו, אבל לא ייחסו להן תמימות וטוב לב דווקא. כאשר נולד למשפחה נוצרית כפרית ילד נכה או חולני, שיערו ההורים שהפיות הן שהחליפו את ילדם האמיתי והבריא בתינוק בעל מום. לפי כמה מקורות היסטוריים, במקרה כזה נהגו ההורים לשפוך על הזאטוט האומלל מים רותחים ולהצליף בו בשוטים, כדי לשכנע את הפיות לקחת אותו בחזרה.

עם הזמן עברו הפיות שידרוג תדמיתי ראוי לציון והפכו ליקירות ילדי העולם המערבי. בשלהי המאה ה-19 התחולל פולמוס גדול סביב השאלה:האם הן אכן מבקרות ילדות קטנות. הדובר הבולט ביותר בוויכוח היה הסופר ארתור קונן דויל, יוצרו של שרלוק הולמס. הוא לא הפגין את הסקפטיות המאפיינת כל כך את יציר דמיונו המפורסם, וצודד בהתלהבות במאמיני הפיות. קצת אחר כך הפכה טינקרבל הטובה, ידידתו של פיטר פן, לפיה המפורסמת ביותר בכל הזמנים, וקיבעה את דימויין המלבב של בנות מינה.

אופיין החיובי של הפיות מביא להנחה המסתברת שחייהן הן עליזים ומלאי אושר. לטובים אמורים לקרות דברים טובים. צירוף המילים "פיה עצובה" חותר תחת ההנחה הזו. הוא מוכיח שאפילו יצור טוב במידה על טבעית סובל. מצוקתה של פיה חותרת תחת מושגי הצדק היסודיים שלנו ומעוררת אהדה. נראה היה שהשימוש בתווית הפיה נעשה במכוון כדי לרכוש את הסימפתיה והאמפתיה המתחייבים, אבל שלא כמצופה, כותבת הבלוג דווקא מנסה להתחמק במוצהר מדימוי הפיה הקדוש. הדוגמא הבולטת לכך היא בהגיגיה לכבוד יום השואה. בהביעה זלזול בערכו של הזכרון, ובאמירות (גזעניות) על גזעניותו של עם ישראל, היא עושה מאמץ מודע לקומם עליה את ישראבלוג.

שלא במפתיע, המרד בזכרון הוא רלוונטי כאשר מדובר בזכירת מושג מופשט כמו "ששת המיליונים", אבל ההיזכרות בדמותו של ידידה שהיה מאחרוני הנופלים בלבנון, צחי מלכה, מולידה כאב שמחלחל הלאה.

ציון שמו של החייל שנפל, היכרותה האישית עם עופרניקוס, מאושיות ישראבלוג, והפירוט הביוגרפי המלא, מעידים שהפיה העצובה ויתרה על מידה של דיסקרטיות בכתיבת היומן. זהו ויתור נועז, גם אם לא תקדימי. כבר במאה ה-18, כתיבה אוטוביוגרפית חושפנית הייתה לנורמטיבית וסימלה כיסופים לקיום אותנטי ולא מדחיק. אולי גידולה בקיבוץ, שם "ממילא כולם כבר יודעים הכול", הוא שנותן לפיה את האומץ למעט בהסתרה ובהסתתרות.