על פי התגובות לפוסט הקודם, לחצתי על בלוטה רדומה כשהזכרתי את אובדן תחושת הייחודיות בבלוגוספירה. האינדיבידואליות והתשוקה לה תופסות כנראה מקום חשוב בעולמם הפנימי של הכותבים פה. ישנו קטע רלוונטי ויפה שקראתי בספר העוסק בתאומים זהים:

"תאומים מרבים לומר לנו כי היחסים ביניהם הם החוויה של הקרבה הגדולה ביותר שיכולה להיות למישהו במחיצת מישהו אחר. אבל הם גם מראים לנו שאפילו נהיה דומים זה לזה בצורה מסעירה, לעולם לא נוכל לחצות את הגבולות שבין היותנו דומים ובין היותנו אותו הדבר עצמו. בסופו של דבר אין מפלט מהיותנו האנשים שנולדנו להיות"

במילים אחרות:אין סיבה להתבאס מחוסר ייחודיות, כי בעצם קיומנו האנושי, אנחנו ייחודיים במידה המקסימלית האפשרית.

יותר מכך, ניסיונות להציג אינדיבדואליות בכוח נעשים פתאטיים, בהיותם בדרך כלל חלק מטרנד חברתי. בכך הם בעצם הופכים להיות סתירה מיניה וביה. הערה מושחזת על כך יצא לי לקרוא אצל בלוגר שמתייחס לתרבות מועדוני המטאל: "אני רואה אנשים שמגיעים לשם בניטים, איפור כבד ובגדים גותיים להחריד. אני באמת לא מבין את הקטע. מה אתה מנסה להיות 'מיוחד' בין קהל שמתלבש בדיוק אותו דבר..?".

אותו בלוגר בחר בהשלמה מוצהרת (ולאו דווקא מוצדקת) עם הסטנדרטיות, השלמה שלדעתו חוסכת פלצנות ותחרותיות סרק. הוא אפילו לקח לעצמו כינוי שמלמד על הבחירה הזו, NORM.

                                                              *                                                                                             

בן 23 הוא NORM, וכבר לומד לתואר שני במדעים מדויקים. חכם הוא ואף חננה, כפי שהוא מודה למחצה בחמיצות פנים. הבלוג שלו הוא אליטיסטי משהו. מוקדש להרהורים מטאפיזיים, לחיבוטי נפש, לקישורי אינטרנט ולציטטות מחכימות (אחת הפחות מעמיקות שבהן היא: "ביגמיה זה כשיש לך אישה יותר מדי. מונוגמיה זה אותו דבר")

הוא אינו נמנע מלתעד התרחשויות בלתי מזהות, אך מהיחשפות ממשית הוא נרתע כאילו היה סוניה פרס של ישראבלוג. הפראנויה גוברת על הפיתוי לגלות טפח. כבר מינון החשיפה הנוכחי מטריד אותו: "התחלתי לחשוב על בני אדם מהיומיום שהם כאן, וזה לא טוב".

                                                         *                     

אחר שמנה את ליחשושי הבחורות בעת שהוא עובר בסביבה, אחרי שחיזק את הבדיקה הזו בבקרה מדעית מדוקדקת והוצאה מכלל אפשרות של משתנים אקראיים, הגיע נורם למסקנה מביכה: "אני יפה", הוא כותב, ומספר שהוא מקליד את ההיסק האמפירי הזה באצבעות רועדות.

בכך מצא הסבר לניסיונותיהן של בנות להתחיל איתו. אבל לא יוצא לו הרבה מהתופעה הזו, הוא מודה בצער. הביישנות שלו מכניסה אותו למצב דמוי הלם אל מול כל עפעוף מרמז, וכתוצאה, הוא עדיין נעדר בת זוג, חיסרון שהוא חש בו קשות, במיוחד בסתיו.

קשים ככל שיהיו ייסוריו, האופציה הרומנטית היחידה שהוא מוכן לקחת בחשבון היא כזאת שבאה עם מראה חיצוני מצודד משלה.  בחורות שלא עונות לקריטריון הזה לא מדברות אל ליבו.

הוא נוזף בעצמו על השטחיות, אבל יש בה הגיון. התאמה בין בני הזוג במידת האטרקטיביות היא חשובה, אומרים המחקרים. אחרת עלולה לעלות באחד הצדדים תחושת קיפוח תמידית, מה שלא יוביל את הזוגיות הרחק. מהעבר השני, אין צורך להגזים בערכו של המראה החיצוני. התברר שהוא קריטי בהחלטה האם לצאת לדייט עם הפרטנר, אך המשמעות שלו פחותה בשלבים מתקדמים של הקשר, כשהשאלה היא האם למסד אותו.

אגב, גם מחוץ לקשר הזוגי, יש חשיבות ליופי. התפרסם אפילו מאמר שהוכיח שהיפים מקבלים משכורת הגבוהה בכמה רמות מזו של המכוערים. זאת למרות שמעולם לא התגלה שום קשר בין יופי לבין חוכמה ואופי.