כבר שלוש שנים, שהיום יום מרגיש לי כמו תקליט שנתקע, מחשב בפריז, נפילה אינסופית.
כבר שלוש שנים יושב לו גוש באמצע הגרון שלי ומסרב לנוע לכל כיוון שיהיה. איתן ועקשן, נותר במקום, מזכיר לי בכל בליעת רוק פנימה ונשיפה החוצה, את הכאב שצרבת בנפשי.
יש ימים שהכל כמעט בסדר איתי, באמת. אבל כפי שציינתי כבר בעבר, המילה הזאת, 'כמעט', היא העיקר וגם הלא כלום.
נסיונותיי הרבים לשוב למסלול, לא עלו בתוהו, לא תמו בהצלחה או כשלון. 'כמעט' היא המילה המתאימה ביותר לתאר אותם. 'כמעט', מלווה בטעם עמום ובו זכר למרירות.
לפני שלוש שנים, כשהכאוס כבר עמד בפקק מעבר לפינה, מוכן להכנס לחיי בסערה ולהדבק לכל תאי גופי, הייתי אנושית. ידעתי לצחוק וחשוב מכך, ידעתי לבכות.
אני לא מצליחה להזכר מתי הצלחתי בפעם האחרונה לבטא רגש כנה. האמוציונליות שאפיינה אותי שלוש שנים קודם, נעלמה כליל עד כדי כך שקשה להאמין שהיתה חלק ממני אי פעם.
בתחילה פסקתי להנות מדברים קטנים, אח"כ הזעם שכך, אז נעלמה היכולת למצוא נחמה בשגרה היומיומית ולבסוף אף חיבוקה האופף של האפאתיות התפוגג.
הפכתי לצל של עצמי, מנסה למלא חלל אינסופי באלכוהול רעב ועשן, שהוחלפו אח"כ בריצות, יוגה, ספרים ואכילה כפייתית.
ואני יודעת,
הפתרון לא יהיה למצוא את הדבר הבא שיצליח למלא זמנית את החלל, אלא לסתום את הבור שנפער בי.
אבל זה מרגיש, שאני לא מתקדמת. מנסה לחתור ולהגיע לקרקעית התהום, נלחמת בשדים שלי, חיה מחדש זכרונות כואבים, שולפת פלאשבקים של דברים שדחסתי עמוק לתת המודע,
הכל במטרה להצליח ולמצוא את הנקודה שצריך לסתום בכדי שאצליח להשיג לעצמי סיכוי.
אבל,
נדמה שיש יותר מדי חורים,
שאני פאקינ מסננת,
ואין בכלל טעם..
..להלחם?
בכל בוקר,
שאני מצליחה להזיז את הרגליים הכבדות מהמיטה
בכל מגע,
עם העולם החיצון שאני נאלצת לזייף
בכל נשימה,
שאני בוחרת לנשום.
עצם הכתיבה כרגע, מרתיעה אותי עוד קצת מעצמי,
איך אני מעיזה בכלל להתפלש ברחמים העצמיים האלו,
הרי צריך לשמוח ולהודות, על מה שיש.
הנה נדלקת לה נורת תחושת כפיות הטובה שלי.
תחושת אשמה על הריכוז העצמי מזכירה לי שאני צריכה לחשוב על אמא, על אחותי,
ואפילו ברמת המאקרו, על אינספור זוועות משתקות, מחרישות אוזניים.
שנים אני מנסה להבין, אבל אני לא אובייקטיבית. אולי יותר בכיוון של ביקורתית משהו,
החל מנקודת הפתיחה שלי,
החינוך, המשפחה, התרבות והילדות,
כל מה שעיצב לי את האישיות הדפוקה,
את הביולוגיה,
כנראה סרטונין נמוך שמשתלב יפה עם האובססיה למתוק והאובססיה לעצבות,
אפילו את המזג אם תרצו,
אני שולפת סכין ומבטלת בהנף חד את כל אלו,
כי מבחינתי זה לא תירוץ,
הרי מאז שאני זוכרת את עצמי אני במרדף להוכיח שאני מספיק טובה, אם לא יותר,
שווה למרות כל החסרונות,
איתם אני לומדת להשלים,
שלא יוכלו להשתמש בהם נגדי.
אז איך אני מעיזה בכלל, לעצור את המירוץ הזה בכדי שאוכל לייבב מתחת לכותונת הלילה של אמא על כמה שאני מסכנה?
זאת לא מי שאני.
מגיעה לי כזאת סטירה שתזעזע אותי, על התקף החרדה שתקף אותי שבוע שעבר, בפקק ההוא כשהתעלמנו אחת מהשניה.
באיזו זכות בכלל, הייתה זאת אני שהשפילה מבט, שהתפללה לחילוף הרמזורים,
שהבושה אכלה אותה מבפנים?
הרי לפני שלוש שנים,
הבטחתי לעצמי שלעולם לא אכאב כפי שייוסרתי,
שלעולם לא אתן למישהו להצליח ולחדור את חומותיי,
שלעולם לא אתאבל כך על שאריות נפשי שבותרה באכזריות,
שלא אפקיד את לבי יותר בידי אף בן אנוש,
ובטח שלא אתן מקום חוזר לבושה שהייתה מנת חלקי, בהיותי טיפשה ותמימה מספיק להיות קורבן.
אז מי את בכלל?
שלוש שנים,
שאני בורחת מאנשים,
יוצרת קשרים בהתאם לסביבה בה אני נמצאת,
ומנתקת אותם ברגע שהיא משתנה,
החיים דינאמיים, אז אין ברירה.
אדפטיביות היא שם המשחק.
כבר שלוש שנים אנשים מתארים אותי כחברה,
כבר שלוש שנים אני חכמה דיו להבין שאין באמת מושג כזה,
קשרים משרתי אינטרסים הואתיאור הולם יותר, אך שומרת אותו ביני לעצמי.
כבר שלוש שנים שאני דופקת הופעה עם חיוך צחור, שיער בוהק ופנים נקיות,
ובנתיים נרקבת לאטי עוד קצת מבפנים, חודלת להיות.
כבר שלוש שנים בורחת מזוגיות,
מתמגנטת לאנשים שקופים אותם ארצה להציל,
בעלי תנועות גוף עצבניות, חינניות,
חרדות והפרעות מובהקות שאשמח לאבחן,
נפשות אבודות, שאשתוקק לתקן,
כבר שלוש שנים,
אמנע מהם ברגע שיגלו סימנים
של הקשרות.
איזו בורות..
אני בוחנת את כל בחירותיי
ועדיין קשה לי להניח את האצבע מתי
איבדתי את עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
heartwork
