נולד לשתוק
תמיד לא היה לי על מה לדבר, יש מספיק מלא סיטואציות קשות שהייתי רוצה לשכוח מהחיים שלי. אני איש שיחה גרוע אם תשאלו אותי.כשאני יוצא בחוץ אני מוקף חרדה. אני מביט בסיטואציות חברתיות, מסוגל לראות אנשים אחרים עושים מה שאני לא מסוגל ואני לא בטוח שאהיה אי פעם מסוגל. אני תמיד אזכה ללעג ולזילזול והתעלמות. אני מנותק מכולם. אף פעם לא מרגיש שאני יכול באמת להתחבר לאנשים. אני בנאדם סגור שקלוע בעולמי. באתי לעשות את הבלתי אפשרי עבורי. אני מרגיש שיקח מדי שנים כדי שזה ישתנה. מרגיש לא מסוגל. לא נותן צ'אנס לעצמי להפתח באמת. אמרו לי שאני משעמם, אמרו לי שאני מעצבן. תמיד הייתי אותו אחד שנשאר בצד, בבית ספר הייתי הילד הזה ששותק בהפסקות ללא חברים. אני מקנא באותם אחרים שמצליחים. אני באמת מקנא. על הדברים האלו אני לא מדבר עם אף אחד. וזה אולי באמת השיחה היחידה שאני יכול לעשות, שיחה על הבעיות שלי. הפסדתי במשחק החיים. אני מרגיש מנותק בחברה משועבדת, אני מרגיש שכבר לא קיים פה משהו אמיתי בשבילי. ומעולם אף אחד לא יבין. הדבר היחיד שאני יודע שאנשים יכולים לפגוע. אין טעם לזה, אין צ'אנס לזה, אי אפשר לנצח בזה. אני מרגיש שלא אוכל להשתנות, שלא אוכל לצאת מהכלא של עצמי. קשה מדי לשנות אישיות, קשה מדי לנצח אישיות. הלוואי והיה לי את הדרך לעשות את זה. אני זוכה לראות פנים יפות שלעולם לא אשיג, כי אני תמיד תקוע בראשי, פוחד לבטא את מה שקיים כבר בתוכי. אנשים מרושעים מנסים לרמוס, ואנשים אחרים מצטרפים אליהם.
הלוואי יכולתי לברוח מהיותי מי שאני. הלוואי יכולתי להתנתק מהאישיות המזורגגת הזאת, אני לא ביקשתי לחיות ככה כמו עכבר כלוא במעבדה בלי אף אחד. וכל הסערה של הכישלון תשאר שם בראשי, ואף אחד לא ישמע. ואף אחד לא ידע. את העבר שלי, את סודותיי. כי אני מעדיף להשאיר את זה ככה. גם ככה אני לא מלך העצב, גם ככה אני לא מלך הקיטורים. גם ככה אני לא מלך השמחה. האמתי אני לא מלך בשום דבר. אני מלך בדבר אחד שהוא להרחיק אנשים. אני מלך בלהרוס לעצמי הכל בחיים. אני מלך בלגרום להוריי לבכות. אני מלך בלגרום לאחרים לסבול. תמיד רציתי להיות מישהו, אני מרגיש שאני כבר לא. אנשים תמיד מנסים לעודד ולהסביר לי כמה שאני לא. אבל הם אף פעם לא ראו את התמונה הגדולה. הם אף פעם לא היו אני. אולי כל העניין הזה רק חלק ממני, אבל החלק הזה גדול מדי ומרכיב כנראה את תמונתי השלמה. הלוואי יכולתי לפורר אותו לרסיסים קטנים מרוחקים. אבל זה נראה מנקודה כזאת בלתי אפשרי. להתחיל לדבר? לדבר על מה? רק שטויות. רק לעצבן אנשים. עולם השיחה עבורי הוא עולם שנותן אשליה להתחברות, כי זה אף פעם לא מי שאני ולא יהיה מי שאני. מילים לא מתארות דבר, מילים יודעות לדבר בעקיפין, אבל מילים הם סתם עודף. קשה לי להיות עם עצמי, קשה לי להתבטא כמו בנאדם כאב. יש יותר טובים ממני בזה, יש אנשים אחרים שתמיד יעדיפו ללכת אליהם מאשר אותי. ואני נשאר מתבונן מהצד. כשהם לא מבינים, ויתלוננו אולי שאני מדבר שטויות. אבל אם זה היה שטויות אז זה לא היה ככה נוגע בי בכזאת רמת כאב. איך אבטא תחושה במילים? מזה יעזור לי לספר, אני אפילו כבר סגור מדי לדף הזה. באמת שאני מצטער שנולדתי פה וקיים, אני מרגיש באמת שאין טעם להוויה שלי, באמת שאני לא מרגיש מתוקן ולא יודע אם אוכל להיות. חברה שלי לעולם לא תוכל להבין צד זה, כי אותם הנשים האלו מחוברות להיות תמיד עם הגבר המוצלח. ואם היא תפרד ממני בגלל זה, אני יודע למה. כי אנשים לא אוהבים להתחבר כנראה עם כישלון. אני לא רוצה לנצח. בלהוריד דמעה, כי אני כבר דמעה. אני לא רוצה לנצח בלהיות בנאדם מוצלח, כי אני כבר בנאדם. אני רק רוצה להיות רק פה עם עצמי וזהו. אתם אורחים במציאות שלי, זאת מציאות שקל להתעלם ממנה ולמצוא מציאות יותר טובה שמציעה יותר. אתם אורחים , מאוד קשה להכנס למציאות שלי, מאוד קל לצאת. אבל אולי בגרעין עמוק בפנים מחקה לו איזה ניצן פרח שמחכה לפרוש עלי כותרת. ניצן שרק זקוק לצ'אנס להשקות אותו. אני לא טוב בלכתוב מילים, אני לא טוב בכלום, אני כותב פה בשביל עצמי, ולא בשביל אף אחד. כל שאר המילים של האחרים על זה, הן מבוי סתום, כי הן לעולם לא יבינו כלום.
ולכן אני רוצה לתת לך פרס
כי את\ה הבנאדם הכי טוב שפגשתי בימי חיי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
