pictures

אמא בוכה, בוכה שבנה לא מסוגל כלום, אמא שבוכה שבנה נהרג במלחמה, דכאון ייאוש עצבות סמים, בוכה שאין לה חיים, הכל יבש שדה קוצים שרוף סיום הגעתי כרגע לסוף, זעקותיה מתנפצות כראי, מטר של אבק מכסה את כולי, המשפחה בוכה, העצים נובלים, הפרחים נבלו, השמים שחורים, המילים סגורות, דמעותיה נשפכות כמעין, היא אינה מסוגלת כבר להאמין, היא איבדה תקווה עבורי. האור נראה כל כך מרוחק מהמקום בו עומדים, אבל זה רק קיר שמסתיר, כי קרוב אליך הדבר מאוד, אכזבה שחורה לכולם, מרה שחורה, שמטגנת נשמה לבכי בית הנפטרים, בגופתי הפגומה, בכי פגום, אכזבה, רובוט לא מתוקן, פטטיות הכישלון, ניסיון לקום וליפול. כאילו נראה שהמעקה מרוחק ולא האדם יצליח לאחוז בו, שדה שושנים קוצניים, קוצים מסביב, איפה יש ערוגה מתאימה, ניצן פרח שדרכו עליו ורמסו מכל הכיוונים, ג'וק שמעכו אותו ורמוס, ורוצה להתחבר לחיות חזרה, אבל החיים מכים בו שוב עם הפטיש. שלד שרוף, ועדיין הם צוחקים ויורדים ומתעלמים

כל החושך הזה והואקום הפנימי שיוצר בי עוד חורים שחורים ולשם מה?

מפוזר כאבק כוכבים,קשה להגיע להחלטה, ששוברת את הגלים הגבוהים בתוכי, לוקח מדי זמן עד שתיבנה משם גלקסיה, אבל אני נלחם ובונה כוח משיכה, כוח שמתנגד לי כל כך.

רק כדי להחליף מנורת חשמל, רק כדי לחוש אור בצורה חדשה, רק כדי לדעת את הנקודה שבלב,רק כדי לסתום את החורים ולשלוט עליהם, רק כדי לרכוש מהם תועלת, רק להרגיש את האור בצורה שונה. וכעת ראשי כשק מחשבות שמחניק אותם  נחשים ועכברים , כשל לוגי אדישות,תחנת חשמל מכובה, ארובה שמזהמת הכל בשחור אבל אין חשמל,יש קצר יש הפסקת חשמל המעגל החשמלי קרוע בתוכי אאלץ לתקן, כי זה נגרם מתוצאה של ברק, לא הייתי מוכן לכזאת עוצמה, לא הבנתי אותה, לא הסתכלתי עליה נכונות תסכול, ריקנות ושחור בפנים בדידות ומחשבותי כמגרפה ששורטת דמעות מלוחות שחורות דם נוזלות כשעיני הקפואות מתנמסות שרפה שחורה, לילה עם כוכבים בתוכי שמש שעולה אבל תמיד זוכרת לשקוע, קרח שנקפא, מי ים שנשפכים בפנים ונטבע בפנים ומים  ממשיכים להכנס, אי אפשר להגיע כבר לאף מקום, רגעים וקשרים, שנקרעים להם בחולפות העונות כמצבי רוחי , כנף שבורה נקפאת לה והעצמות משירות שחור, ואין הדבר נצחי, עוטף את ליבי בדם שבונה את הבקתה של הנשמה שלך זה עובר את הקו האדום את סף המחשבות, ונכנס אור מסביב הבית, אבל השחור מוסיף לחסום את טווח המשקפת הארוכה מדי לעולם, ואני מתקרב בפנים חשכה הפחד עולה, אבל אני יודע ששם אהיה בטוח, מביט יותר רחוק עם המשקפת נכנס לבפנים, הכל אותו דבר, מתמקד ומגלה שם אור שבוקע ממערות החושך, ואור שמקיף אותי. חושב כמה לקבל את האור וכמה לא יכול לקבל, ואז מתבקע לשני חלקים , צל ואור, והצל יורד כי אין הגבול לשפע האור וההשפעה, אני לא חוזר לא בורח, אבל הלא חוזר מתכפל בשתיים ולא בורח ב4. זה נכפל המשוואה במוח עובדת, הם מתחברים, הנוירונים, הכימיה משתנה, זה כבר משהו אחר, שינוי התנהגות, הרגלים. הזעקה בפנים יורקת, אחר כך יורדת. דם נוצר מתוכה ממלא, יורד אחר כך מתקרש ופצע נרפא. בוקעים משם גוונים כי בהתחלה לא היה אדום ולא שחור ולא ירוק ולא לבן, כי שחור הוא הרצון לקבל ואז הלבן הוא רצון להשפיע ואם לא תאמר לא לבן ולא שחור אז ירוק או אדום וגם לא ירוק ואדום כי אין לקבל להשפיע ואין לקבל עם השעה. והמפרש הנקרע נתפר לו בשגבה מלח מעיניי נוזל עם כל תקתוק שעון ותנועה צרחה זועקת לה בפנים ושופכת את כל הדמעות. ומוריד את הרצונות שלי ונשאר לי ריקני בפנים, ואור חוזר נוצר ואז הרצונות חוזרים שוב אבל הפעם הם בשליטתי. הם יצאתי מהקבר השחור יצאתי מכל ארון, יצאתי לחלון, מביט בעצמותו התברך. והמוות המכסה את עיניי נהפך לבוקר ואילו הלילה נעשה בשליטתי. את הפאזל של עצמי פירקתי ואת הפאזל ניצחתי, הרכבתי את התמונה מחדש בתוכי, וכל חלק שהתפורר בדם שזורם לו בשרפה בתוכי ובכאביי, נהפך להיות מים כחולים רעננים לבנים נוצצים שנשפכים להם לתוך אוקיינוס ואני נע עם הזרם והאוניה חזרה לפעול, והפעם היא כן רואה את הודו. הפעם היא תגיע.. כי שילבתי בין החושך לאור, וכעת הם בבקרה פסיכולוגית מוחלטת. והזיכרון האפיזודי והסמנטי גגרי,והזיכרון לטווח קצר, והקטגוריות בראשי כעת בשליטתי התגברתי על המחסנים הפנימיים על ההגדרות על מי התחושות שזורמים להם בפנים והחלפתי את התחמושת לפרחים בפנים שצמחו מאותם המים ואני חדש מתגלה. ואחרי שנשברתי מול מראה והתנפצתי לרסיסים הגיע הזמן לאסוף את החלקים לבנות משם דרך חדשה. ויום אחר העיוור הזה שרואה חשכה יחזור לראות, פשוט הוא לא פקח את עיניו להיגיון האמיתי, כי ההיגיון היחיד שיש הוא החושך מהמקום הזה אבל שפותחים עיניים למקום ומצב טוב יותר הכללים משתנים.