אופטימיות

אנחנו מתבגרים

והזמן עובר

ואנשים משתנים

חברים משתנים

הם הולכים, זזים מהר

אתה לא מכיר אותם יותר.

מתחלפים, כמו שנים.

והבלאי מצטבר

טיח מתפורר

פיח משכר

זיפים צומחים מהר.

לא יכול לאחוז בכלום,

לא שיש ברירה

הכל נזיל

הכל שביר

אין דרך חזרה

אסור לפנות פרסה.

ההתנוונות מן האדם

אני חושב שהזמן מהשטן

מחשב מרחק אל יעד אפס

טפו טפו שלא נדע

מנהל מערכת יחסית עדינה עם המוות, לא חושב עליו יותר מדי, והוא לא עליי. למרות שנפגשנו כמה פעמים

ולא התלהבתי בכלל מהסיפור אבל אני יודע לכבד ולהעריך את הטיפוס, בתקווה קלושה שהוא ידע לתת בחזרה.

יד מושיטה בחזרה בעכשיו, למה לרוץ רחוק, כשיש כל כך הרבה זמן, מדוע להחסיר פעימות לב על מילים?