הולכים אל הלא נודע

באמת אמא?

להחביא את האוכל?

יש לך את זה ביותר פתטי?!

ואחר כך את מתפלאת שאני לא מספרת לך
כלום, שהייתי מחביאה אוכל במגירות שלי, שהייתי אוכלת בלילה בסתר בלי שתראי.

מה אני ילדה בת 3? אחר כך את מתפלאת שאני כל הזמן מחוץ לבית, אז לא, זה לא כי יותר כיף לי בחוץ זה פשוט כי לא טוב לי בבית. איזה מין בית זה שלא מקבל אותי כמו שאני? שאמא שלי לא מקבלת אותי כמו שאני? וגם אם את אומרת שכן את לא באמת את אולי אוהבת אותך אבל זה לא קשור אחד לשני אם היית מקבלת אותי כמו שאני לא היית מציקה לי על המשקל כל כך הרבה, לא היית טורחת להזכיר לי כל יום במשך 5 שנים שאני צריכה לרדת במשקל, שזה לא יפה על הבמה, שאם אני רק אוריד ככה וככה קילוגרמים בנים יתחילו להסתכל עליי ואני אהיה חתיכה.

אז להחביא אוכל? עד שכבר הפסקתי להיבהל כל פעם שהיית מתקרבת ולדחוף את האוכל לאיזה מסתור את מחביאה אותו? מה את חושבת שאני לא מכירה כבר בעל פה את כל מקומות המסתור הלא מסתוריים שלך? שאם תעבירי את קופסת החלבה מהמדף העליון במקרר למגירת הירקות דקה אחרי שלקחתי קצת אני לא אשים לב? איך את יכולה לעשות את הדברים האלה ועוד לצפות ממני לספר לך מה קורה איתי? לדבר איתך על מה שלומי ומה עובר עליי בחיים וביום יום, איך את מצפה ממני לא לשקר לך כשאת שואלת אותי אם בכיתי ואני עונה לך

שלא למרות שכן? לעזאזל, איך?!

את בכלל לא מבינה מה זה עושה לי. אפילו אבא יודע יותר ממך. מעירה לי על כל דבר, קטן או גדול, משווה אותי לבנות אחרות ועוד כאלה שאני לא יכולה לסבול, מבקרת אותי על הזמן, על איך שאני מתלבשת, על מה שאני אוכלת לא נמאס לך כבר?! כי לי כן.

אז את אוהבת, וקונה, וטוענת שכל דבר שאני רוצה אני מקבלת וברוב הפעמים את צודקת, אבל מה כל זה שווה אם את שופטת אותי,
מבקרת אותי ונכנסת לי לוריד ושלא לדבר לצלחת...

הכיסוי שלך הוא שאכפת לך ממני, האמת? אני מאמינה שאכפת לך ממני אבל לא ככה, ככה לא מראים שאכפת לך ממישהו. אז הערת בכמה פעמים הראשונות. בסדר. ראית שלא הולך, ראית שזה מכאיב לי ושקשה לי עם זה. אז למה להמשיך? למה למשוך את זה? תני לי לעשות את שלי. אם זה לא יבוא ממני זה בטח לא יבוא ממך. אז די. תניחי לי. זה סתם פוגע בי. תביני. תפסיקי.

יום שישי. חזרתי גמורה מעייפות מהעבודה באמת גמורה. חסרות לי כל כך הרבה שעות שינה אז רק רציתי קצת שקט, לנוח קצת. 

יש ימי שישי שאין לי כוח לעזור. אני מצטערת אני יודעת כמה היא עובדת קשה עם סבתא ועם דודה שלי אבל אין לי כוח. יש לי כל כך הרבה דברים על הראש ואני בסך הכל בת 17. 

אז היום לא היה לי כוח לעזור. שמתי כביסה במכבסה, קיפלתי ופיזרתי כביסה בארונות ולא היה לי כוח לעשות יותר מזה.

קרעתי את התחת בעבודה מהקיץ עד פבואר כדי שיהיה לי כסף לטוס בקיץ לממן שיעורי נהיגה ורישיון והכל הלך לממן את שכר הדירה של סבתא שלי (אמא שלה) כל ה9,000 שקל הכל. אז אין לי כוח.

וכל מה שיש לה להגיד זה שיש לי חרא אופי?! לצעוק עליי כמו מטורפת ולהגיד שאני לא עושה כלום בבית? שאני לא משקיעה זמן בלימודים? שלא אכפת לי מכלום שקורה פה?

אז... שיהיה סופשבוע טוב הא?! 

רק לצאת מפה כבר... זה יותר מדיי לבקש?

מישהו רוצה לאמץ אותי?