הולכים אל הלא נודע

אנחנו משפחה מאוד מיוחדת... חוגגים כמעט הכל באיחור. אז אתמול עשינו לעצמינו מימונה קטנה וחלי לא מסכימה מופלטות אז כמובן שלא אכלנו.

בכל מקרה, היינו המשפחה הגרעינית אצל הדודה עם סבתא והמטפלת שלה. הרבה זמן שלא ראיתי את סבתא מאז שהיא עברה לכאן ולמען האמת אני משתדלת לראות אותה כמה שפחות. סבתא מצטיירת אצלי כדמות של אישה שעד גיל מאה עמדה ובישלה קוסקוס או בורקשט, שהייתה שותה בכוסות רגילות ולא כאלה עם קש מובנה כמו של הילדים הקטנים, הייתה יכולה ללכת לבד לשירותים (מדי פעם עם עזרת הליכון) ולא הייתה צריכה עזרה במטפלת שתנקה אותה ותחליף לה... אני מנסה לשמור על הדמות הזאת ואתמול אחרי חודש שלא ראיתי אותה, היא כבר בת 101 כמה חודשים טובים ונראית זוועה. 

הוורידים שלה כל כל בולטים שנראה אם תיגע בהם, הם פשוט יתפוצצו. היא מרותקת לכיסא גלגלים, כל צד שמאל שלה משותק והיא כבר לא מברכת אותי כמו פעם ולא מצליחה לפתוח את הפה כדי להגיד לי את שתי המילים בערך שהיא יודעת בעברית: "תהיי בריאה" ולהמשיך את הברכה שלה במרוקאית.

לא מזמן אמא של המנהלת של המרכז למחול שלי נפטרה וגם אבא של מישהי מהקיבוץ שלי שהיא כמו דודה/חברה שלי והן לא הפסיקו לבכות שזה לגיטימי אבל קשה לי עם זה ואלו שתי נשים שיש לי איתן מערכת יחסים יום-יומית ובתקופה הזאת, של השבעה והכל בקושי התקרבתי אליהן כי קשה לי עם זה ויצא לי לחשוב על זה מה ייקרה כשסבתא... אני לא יכולה לכתוב את זה אפילו שלא לדבר על להגיד את זה. לא היה לי קשר מיוחד עם סבתא ואפילו התקשורת בינינו הייתה לא משהו כי היא לא כל כך יודעת עברית אבל ייכאב לי אם היא תלך. היא הסבתא האחרונה שנשארה לי. ואמא שלי גם ככה היא שבר כלי ובוכה מכל דבר קטן, אני ישר מתרחקת מהדברים האלה, מהמצבים האלה, אוטומטית נועלת את עצמי ונהיית אדישה לסביבה. 

סבתא כבר התאשפזה לסביבות השבועיים אחרי האירוע המוחי שעברה והשתתקה בשנה שעברה. כבר אין לה חיים ואז, כשהיא הייתה בבית חולים כבר השלמנו עם זה שהגיע זמנה אבל כנראה שהוא עוד לא רוצה אותה שם עקב צפיפות אוכלוסין או משהו אבל היא פשוט לא חיה, היא מרותקת לכיסא ויותר מזה היא סובלת. כמה אפשר למשוך בן אדם??? תהיי בריאה.

אתם מכירים את הלילות האלה שפשוט הכל מציף אתכם? כל דבר הכי קטן ואתם בוכים אל הכרית כדי שאף אחד לא יישמע ולא מצליחים להפסיק? 

ובוכים שעה, שעתיים, שעתיים וחצי עד שאתם נרדמים כי העיניים כבר לא יכולות לשאת יותר דמעות. ורק מחכים שמישהו יחבק אתכם חיבוק כנה ואמיתי, חיבוק חזק ומחזק.....

פסח זה אחד החגים שאני הכי אוהבת, זה ושבועות. זה חג כל כך אביבי והכל פורח ויפה וצבעוני ויש הרגשה טהורה שכזאת... הכל תמיד נקי. 

השנה עשינו סדר מצומצם ביותר אמאבא, 2 האחים של אבא ואשתו של אחד מהם, אני ואחותי, למרות שאני שונאת סדרים קטנים כאלה היה ממש נחמד.

אבא והאחים שלו החליטו לעשות סדר בסגנון בקיבוץ שרנו את כל השירים כמו שהיו שרים בקיבוץ והם שרו את השירים בכזאת הרמוניה ועשו קולות לכל שיר, ואני ואחותי פשוט התפוצצנו מצחוק כל הסדר, הם סיפרו סיפורים מצחיקים על אנשים בסדרים של פסח בקיבוץ שלצערי ולצערם של עוד רבים צעירים בקיבוץ לא זכו להשתתף בסדר בחדר האוכל.

אז בעקבות הסדר והניקיון הפיזי והנפשי בפסח החלטתי כמה דברים, לקחת את עצמי בידיים, להתחיל ללמוד ולהשקיע יותר בלימודים אחרי ההידרדרות הנוראית שהייתה לי בחודשיים האחרונים, להתמיד בפגישות אצל חלי, לא לאכול מצות כל החג (בנתיים הולך לי מצויין ולא אכלתי מצה אחת!) וכמובן לקחת את נ' לשיחה רצינית... אז את הרוב עשיתי והגעתי לימים המרוכזים בבית ספר (טוב... לחצי מהם), ולקחתי את נ' לשיחה. אני לא רוצה להרחיב כי טחנתי/לעסתי וירקתי ושוב לעסתי/ נמאס לי מלכתוב ומלדבר על הנושא אז בקיצור נסגר שנסגר ושאנחנו ממשיכים הלאה. עם כמה שכאב לי ובכיתי לו הרבה, ממש הרבה הרגשתי איזושהי הקלה והוא חיבק אותי חזק וגם כשרציתי לעזוב ולשחרר הוא לא שחרר אותי והמשיך לחבק אותי חזק חזק. התגעגעתי לחיבוקים האלו. יום אחר כך היינו באחד הקיבוצים כמה חבר'ה והוא בא ונתן לי חיבוק ולא היה מתח מוזר והרגשה בלתי נסבלת, הוקל לי והרבה יותר קל לי לחייך עכשיו :)

בין השאר דיברתי עם אבא והתייעצתי איתו לגבי להפסיק להעביר את המשכורות שלי לתקציב של הבית הוא הסכים איתי ואמר שהגיע הזמן שהם יתקיימו גם בלי העזרה שלי כי ככה זה הולך להיות גם בשנה הבאה ושמגיע לי גם תגמול מהעבודה שלי למרות שכל פעם שאני צריכה כסף אני מבקשת והוא נותן לי אז החלטנו ללכת לבנק ולפתוח לי חשבון משלי איך שנגמר החג.

החלטה נוספת הייתה ללכת לדבר עם האחראי על הדירות בקיבוץ ולבקש להקדים את מועד קבלת הדירות. אנחנו 4 מהשכבה (מתוך 6 בני משק) בקיבוץ שהולכים לשנת שירות ומתחילים אותה באוגוסט ועוד ילד אחד שמתגייס ביולי והבן אדם הזה חי בסרט שאנחנו רק נקבל את הדירות בספטמבר אז מעכשיו אנחנו יושבים לו על הוריד שאנחנו רוצים להיפגש איתו איך שנגמר פסח. 

אני עובדת כמו חמור (ומקבלת רק 17 ומשהו שקל לשעה-פשוט בושה!!!!) היו לי החופש הזה אולי יומיים חופש מהעבודה אחד בגלל שקמתי עם עין נפוחה כמו בלון והשני בגלל חזרות למסיבת הסיום פשוט קרעתי את התחת ולא יצא לי כל כך ליהנות. קצת מבאס שאנחנו לא יכולים לארגן כלום לשכבה, בכל זאת שנה אחרונה והכל ואנחנו לא כל כך עושים משהו ביחד חוץ מימי הולדת ובסופי שבוע נפגשים ויושבים ומשתעממים ברוב בפעמים.... עם כמה שיש פה כמה ילדים שאני לא יכולה לסבול והייתי מסננת אותם מהשכבה, אני אתגעגע לשטויות של השכבה שלי.... ברוב בפעמים הם באמת אחלה ילדים!

אין, אין פשוט אין על הסדר של פסח. איכשהו כל השנה אני קצת מתעצלת ובפסח, כשמגיע הרגע שצריך להתחיל את הסדר והניקיון בבית מגיע אליי פרץ מרץ ואדרנלין ואני מתחילה לנקות ולסדר ואני מתקתקת הכל כמו שצריך ולא בהרבה זמן וכל פסח אני מגלה מחדש את אהבתי לחומרי הניקוי השונים ולאקונומיקה בפרט.

אז בשישי סיימתי לנקות את החדר סידרתי הכל! ניקיתי את המגירות, העפתי שתי שקיות מלאות של זבל, נפטרתי מחומר לימוד שהיה שמור לי בארון מאז כיתה ח', העפתי כל מיני פיצ'עפקס וכמובן שאצלנו לא באמת זורקים אנחנו תורמים את הכל לגנים בקיבוץ שלפחות מישהו אחר ייהנה .....

ריח האוקנומיקה מציף את החדר, כל הקלסרים מסודרים בשידה שלי, סידרתי את כל המחברות, כל מיני דפים מפוזרים בתיקיות ניקיתי את החדר מאבק מכל פינותיו הכי נסתרות שיכולתי למצוא, סידרתי את כל המכתבים שאי פעם קיבלתי ואיכשהו נשמרו (בעיקר מכתבי הטיסה) וכל הברכות שהיו מפוזרות בתיקיות מנויילנות ומסודרות בקלסרים....

תמיד אומרים שבפסח חלק מהסדר זה גם לנקות את עצמך ממטענים רגשיים ולסדר את הדברים שבלב ובראש והשנה באמת עשיתי משהו בשביל זה ומתכוונת לעשות. בין כל הבלאגן מצאתי בתחתית השידה שלי, מתחת לכל המחברות מאז כיתה ח' וספרי הלימוד העבים והישנים שלי את מה שהכנתי לאקס שלי מתנה. דף באמת מושקע בהמון אהבה ומלא לבבות והתמונות הכי יפות שלנו עם הפרחים היפים מפלסטיק וכל הדברים שכתבתי לו והכל היה כל כך צבעוני ואופטימי ותמים ואוהב והוא היה חלק מאוד גדול בחיים שלי אומנם לתקופה מאוד קצרה אבל עדיין אהבה ראשונה וזה... והיה לי קשה מאוד לשחרר אותו ולתת לו ללכת למרות שבפועל אני זו שנפרדתי ממנו אבל זה לא בהכרח אומר שזה הופך את הפרידה לקלה יותר. ועד יום שישי לא העזתי לזרוק את זה, לא העזתי לגעת בזה. האמת שלא זכרתי בכלל איפה שמתי את זה וזה היה אי שם ליד המעטפה שסגורה הרמטית ככה שאף אחד, כולל אני, לא יוכלו לפתוח את זה, אף פעם. מה יש במעטפה? את כל מה שאי פעם כתבתי לו ועליו, הורדתי את כל הקבצים לדיסק כולל את התמונות שלו ושלנו שהיו לי על המחשב. הוצאתי את המתנה הזאת ואחרי שבהיתי בה כמה דקות והעליתי לעצמי זכרונות טובים וחלקם פחות התחלתי לחתוך את הדף לחתיכות קטנות, כל כך קטנות עד שגם אם אני ארצה אני לא אוכל לשחזר שום דבר ועד שלא יזהו את הדמויות שבתמונות. קיטשי נכון וסימבולי משהו אבל באיזשהו מקום הורגש שחרור מעין הקלה שכזאת.... 

ולגבי מה שאני מתכוונת לעשות? אני הולכת לתפוס את נ' לשיחה רצינית אחרי שהבן זונה היה עם מישהי במסיבה מול הפנים שלי כשהוא יודע מה אני מרגישה כלפיו ואפילו לא היה לו את התירוץ שהוא היה שיכור כי הוא נהג, אחרי שהוא טמטם אותי ופתאום מפריע לו נורא שאני קרה אליו, עד כדי כך שאני אפילו זוכה לקבל על זה אסמס אחרי שהוא מתנהג אליי כמו מניאק בבית ספר ולא שם עליי ויודע לבוא אליי רק כשהוא צריך עזרה במשהו הגיע הזמן שנדבר על הדברים ונשים הכל על השולחן ונחליט מה אנחנו עושים עם המצב הבלתי נסבל הזה, אני לא יודעת מאיפה בא לי האומץ הזה אבל שלחתי לא אסמס שאני לא בטוחה שהוא מבין מה הולך פה, אחרי שיחה שלמה של עקיצות על מה שהיה במסיבה באותו הסופ"ש והאדיוט לא הבין מה הוא עשה לא בסדר שהוא היה עם מישהי מול הפרצוף שלי, ושאני אשמח אם הוא יעשה את המאמץ הקטן הזה בשבילי ונדבר כמו שצריך והוא ברוב אדיבותו ענה שזה מקובל מבחינתו ושזה בהחלט נדרש.... אז מה שנדרש עכשיו זה לקחת נשימה ולשאוף הרבה אומץ ביחד איתה ופשוט לקרוא לו........