זה עדיין בלוג סיפורים, אני ממש מרוצה מהסיפור הזה ולקח לי מלא זמן לכתוב אותו ולחשוב עליו, והוא עדיין באמצע.

אני הולכת לעשות לו לפחות 17 פרקים.

כתבתי את זה בסגנון קצת שונה, אבל אני דיי אוהבת את זה...

פרק 1:

היי, קוראים לי יומי אוצ'יהא, כל החיים שלי נסעתי בין כל מיני מקומות עד שהמשפחה שלי החליטה להתיישב בכפר "סונהאיים" שבארץ הרוח, זה היה שהייתי בת 9 בערך, מאז גרתי שם, אבל שהייתי בערך בת 10 וחצי אבי נהרג במשימה, הוא היה נינג'ה בכפר החול, אני ממש זוכרת איך אמא הודיעה לי על זה...:
"היי חמודה, איך היה בבית ספר?" אמי שאלה אותי כאשר חזרתי מהאקדמיה, "היה בסדר.." אמרתי לה והלכתי למקרר, "יומי....אממ...בואי איתי רגע לסלון.." היא אמרה בשקט ובעצב, "קרה משהו?" שאלתי אותה, "בואי איתי..." היא לקחה את היד שלי והלכנו ביחד לסלון, התיישבנו על הספה והיא התחילה לדבר "תקשיבי חמודה, אבא..הוא.." היא התחילה לבכות, "הוא יצא למשימה...נכון? מה קרה, למה את בוכה?" שאלתי אותה והתחלתי להרגיש רע, "נכון..אבל..הוא..." היא לא יכלה להמשיך לדבר, "הוא לא יחזור נכון?" שאלתי אותה בעצב "הוא נהרג נכון?" התחלתי לבכות, רצתי לחדר שלי אפילו שידעתי שכרגע אמא שלי צריכה את הכי הרבה תמיכה שאני אוכל לתת לה, אבל לא יכולתי, הייתי כ"כ קשורה לאבא שלי, כ"כ אהבתי אותו...לאבד אותו, היה כמו לאבד את הדבר הכי חשוב לי בעולם, עכשיו נשארנו רק אני ואמא שלי..לבד.
אחרי חצי שעה ירדתי למטה, אמי שכבה על הספה ישנה, העיניים שלה היו מלאות דמעות ואדומות, כנראה שהיא בכתה הרבה, התחלתי לבכות שוב, חשבתי על איך אני לא אראה אותו יותר, ואיך יהיו החיים הרבה יותר קשים בילעדיו.
אחרי כמה ימים שכל מיני אנשים ונינג'ות באו לבית שלנו וישבו ודיברו על אבא שלי, הבית היה ריק ושקט, אמי הייתה צריכה לעבוד הרבה כדי לשמור על רמת החיים שלנו, אפילו שקיבלנו פיצויים מכפר החול על זה שאיבדנו אותו, אבל זה פשוט לא הספיק לה...היא רצתה לפרנס אותנו בעצמה.

אני לאט לאט הבראתי מזה, חברות שלי עזרו לי הרבה ותמכו בי, אחרי חודש כבר התחלתי לחיות מחדש. בלי אבא. אמרתי לעצמי שהוא לא מת, ושהוא רק יצא למשימה ארוכה וכרגע הוא נעדר והוא ימצא עוד מעט, זה דיי עזר, כל הזמן אמרתי לעצמי שהוא בגן עדן והוא מסתכל עליי מלמעלה ושומר עליי. זה חיזק אותי.
-
"יומי, תקשיבי, את זוכרת, כשהיית בת 7 כשגרנו עוד בארץ האש?" אמי שאלה אותי פתאום בארוחת הצהריים, "כן, מה יש?" שאלתי אותה, כבר הייתי בת 12 והחלמתי מהמוות של אבי, "אני רוצה לחזור לשם" אמי אמרה במהירות, "הא?? מה זאת אומרת?" שאלתי אותה, "אני רוצה ללכת לשם כדי לבדוק מה קורה עם הקרובי משפחה שלנו שם, נוכל לחיות שם עם הרבה תמיכה" היא אמרה וניסתה לעודד אותי, "אבל אמא!! איך אנחנו יכולות לעבור מכאן?" שאלתי אותה בעצבנות, "מתוקה, אני לא מסוגלת יותר...הזכרונות בבית הזה הורסים אותי...." היא אמרה בשקט ודמעה נפלה מהעין השמאלית שלה, "אמא!" הלכתי אליה וחיבקתי אותה, "אוקיי, אז בואי נעבור, אני מוכנה" אמרתי לה "אני אוהבת אותך" ושנינו פרצנו בבכי.

זה היה היום שבו אני ואמי החלטנו לחזור לקונוהא, כפר העלה הנסתר שבארץ האש, לשכונת האוצ'יהא שמה כל השבט שלנו נמצא.

זה כמו יומן כזה, אבל זה מחולק לחלקים בגלל ש...ככה החלטתי.

נארוטו הולך למות בסרט ה-1 של שיפודן?!?!?!!?!? ממש לאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

בחיים לא!!!!!!!!!!!!!!!!! אין סיכוי!!!!!!1111

עובדה שיש גם סרט 2!! נ-א-ר-ו-ט-ו ל-א ה-ו-ל-ך ל-מ-ו-ת!!!!!!