רגעים של תמימות

היא יושבת עם קופסאת הכדורים ביד,

עוד כדור ועוד אחד ואחריו עוד אחד,

שם היא הפסיקה לספור.

יושבת, בוכה ושותקת.

ברקע, המוזיקה שהיא הכי אוהבת.

היא חושבת עליו, ובכל זאת מחליטה לברוח,

לברוח מהמציאות הזאת, המציאות שלה.

של הלבד הזה, של העצב הזה,

של הבדידות הזאת.

שלה עם עצמה.

היא רק רוצה להעלם, הכי מהר שאפשר.

עולה בה בחילה, היא יורדת במדרגות, מסוחררת.

היא מקיאה, כמו שלא הקיאה בחיים שלה,

את כל הרעל הזה שבתוכה.

היא מקיאה שוב ושוב, עד שפתאום,

הראש מפסיק להסתובב, היא מתחילה לחזור לעצמה,

למציאות המסריחה שלה.

היא הבינה,

זה לא משנה כמה היא תרצה ללכת,

היא תקועה כאן.

אין לה ברירה...