רגעים של תמימות

רוב הזמן שותקת,

מפחדת שעם המילים יצאו הדמעות.

מבולבלת.

כמה רוע וחוסר רגישות,

קשה להבין בן אדם לפני שאתה מבין את עצמך.

הלוואי ולא יהיה בצפר מחר, קצת זמן איכות עם עצמי.

התרחקתי מעצמי.

היא יושבת עם קופסאת הכדורים ביד,

עוד כדור ועוד אחד ואחריו עוד אחד,

שם היא הפסיקה לספור.

יושבת, בוכה ושותקת.

ברקע, המוזיקה שהיא הכי אוהבת.

היא חושבת עליו, ובכל זאת מחליטה לברוח,

לברוח מהמציאות הזאת, המציאות שלה.

של הלבד הזה, של העצב הזה,

של הבדידות הזאת.

שלה עם עצמה.

היא רק רוצה להעלם, הכי מהר שאפשר.

עולה בה בחילה, היא יורדת במדרגות, מסוחררת.

היא מקיאה, כמו שלא הקיאה בחיים שלה,

את כל הרעל הזה שבתוכה.

היא מקיאה שוב ושוב, עד שפתאום,

הראש מפסיק להסתובב, היא מתחילה לחזור לעצמה,

למציאות המסריחה שלה.

היא הבינה,

זה לא משנה כמה היא תרצה ללכת,

היא תקועה כאן.

אין לה ברירה...

יותר מדי
יותר מדי זמן
יותר מדי מריבות
יותר מדי שנים רזות ורעות
ובשביל מה?
אני הייתי מוכן
להפסיק לבזבז את הזמן
את הזמן

אני צריך אותך
כל כך קשה להשגה בעיר הזאת
תמצאי אותי עייף
הולך רחוב אחרי רחוב
החלום הזה שהספקתי לחלום כל כך הרבה
שהספקתי לעבוד עליו כל כך קשה
הולך ונעלם
אני הייתי מוכן
להפסיק לבזבז את הזמן
את הזמן

וזה חוזר, וחוזר
לאותה ההרגשה הלבנה
רגע אחד מסנוור
בלתי ניתן להשגה
כל יום, מתעורר עם אותה התקווה
שהשמיים יפתחו או שהאדמה תקרע
אני צריך אותך
אני הייתי מוכן
לתת לזמן למות לבד
לאט לאט

אין לי בשביל מה..

לחייך, לחשוב, לשמוח, להיות עצובה, לבכות,

לקום, ללכת, לדבר, לנשום..

אין לי.