שוב תחושת הפרפרים בבטן,

שוב לחשוב עליו כל הזמן,

שוב לתהות אם הוא גם חושב עלי,

אם בכלל איכפת לו ממני באמת...

אני חושבת שלפני איזה חודשיים עוד היה סיכוי שהיית בעניין,

אבל נראה לי שפיספסתי את ההזדמנות שלי...

יש לי הרגשה שנזכרתי מאוחר מדי.

אוף!

מטומטמת שכמוני!

בא לי שתוכיח לי שאני טועה...

שעוד לא מאוחר מדי...

שפעם אחת בחיים ילך לי משהו כמו שצריך...

אבל הסיכויים נראים כל כך קלושים...

עושה לי עצוב לחשוב על זה.

חמוץ בלב.

פתאום אני גם נורא מפחדת ממה שאתה חושב עלי.

שמעתי היום על כל מיני רכילויות שמסתובבות בנוגע אלי.

שמועות שרק יחזקו את "השם הרע" שיצא לי אצל "המכרים המשותפים שלנו".

מסתבר שהן מסתובבות כבר דיי הרבה זמן...

גם ככה זה גרם לי להרגיש מספיק רע עם עצמי.

הרגשתי נבגדת. הרגשתי חלשה. הרגשתי מטומטמת. נאיבית מדי. לא מספיק מודעת לעצמי...

מטומטמת.

והרי, אתה זה שאמרת לי לא להתייחס למה שכל האנשים האלה חושבים עלי.

שלא צרך להיות לי איכפת.

השאלה היא -

האם לך איכפת?