מעולם לא הייתי זאת שמרימה ידיים ונכנעת.
נלחמתי מהרגע שיצאתי מהבטן של אמא שלי, בהתחלה על החיים שלי ואחר כך על כל זכות טבעית שלי.
מעולם לא נכנעתי, מעולם לא הייתי מוכנה לוותר על כלום בעיקר לא על דברים שחשובים לי.
''תבחרי את המלחמות שלך'' זאת העצה של זיסמן.
עצה שיכולה להתברר כנכונה אך לא לי.
''חיינו מתחילים להסתיים ביום שאנחנו עוברים בשתיקה על דברים שחשובים'' -מרטין לותר קינג.
מעולם לא נכנעתי, מעולם לא עברתי בשתיקה על דברים וכשעצבנו אותי כעסתי באמת, וכשאכזבו אותי כאב לי מעומק הלב ולא אני לא מסוגלת לקחת דברים בקלות כי כשמשהו באמת חשוב אין לי בו הקלות. אני לא מוותרת ולא נכנעת לא משנה מי עומד מולי, אז למה עכשיו?
קצת שכחתי מי אני ומאיפה באתי.
שכחתי שאני הבת של אמא שלי ושכחתי את כל מה שעברתי בחיים שהביא אותי להיות מי שאני.
אני לא נותנת לאיש לדרוך עלי, הגאווה שלי היא ענקית ותואמת את העובדה שצלחתי את הגיהנום וחזרתי!
אני לא מחכה לאף גבר, כי יהיה מי שיהיה, אף גבר שבאמת שווה את זה לא יתן לך לחכות.
לוחם זה אופי, זה מה שאני תמיד אומרת לחיילים שלי, לוחם זה אופי.
לא ה3 שנים, לא כמות המחבלים שהרגתי, רק היכולת שלך להתמודד עם דברים והכוח סיבלות שלך.
אני לוחמת, תמיד הייתי.
הגיע הזמן להשיב לי את חיי בחזרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
