"וירא כורש כי עלה על הדרגנוע הלבן וימשוך אחריו את המריצה, ויעל."

כול רגע, כול דקה, כול שניה, כול מיאה, כול חוסר טעם בפה, כול אכזבה.

לא אשכח את הרגע הזה, שליטפת אותי בפני, נישקת אותי בשפתי, כ"כ רצינו לעלות למעלה, לחדר שלך, לישון מחובקים ולהתחרמן כול הלילה. והיום שאני נזכרת בדברים שאמרת לי, בשיחות שהיו לנו, ברגעים, בתחושות הפרפרים כול לילה שהגעתי בשבילך ורק בשבילך. והיום כשאני יוצאת לי לרוץ בטיילת בערב שהוא בעצם ליליה מפחיד וחשוך, אני מרגישה עיינים, אני מרגישה שרודפים אחרי בכול מקום, אני מרגישה את הכאב והצפיפות והאכזבות, אני ממש מרגישה שעוד שניה מישהו יגיע מאחורי ידחוף אותי לשיחים ויאנוס אותי, ואני כבר מתכננת בראש את כול התהליכים איך להעיף אותו ממני, ואיפה לתת לו את הביטה, עם יהיה לו סכין והוא יחתוך אותי במקומות שאף פעם לא ארצה לדעת. ושזה כמעט קרוב לבית, כשאני שומעת מוזיקה ומחלישה למקרה שאני אשמע צעדים, אז ממש קרוב לבית, אני רצה הכי מהר, אבל הכי מהר שאני יכולה, הרגלים שלי רצו במהירות מטורפת במהירות שאף פעם לא ראיתי את עצמי רצה ככה, חלפתי על עצים בשניות מטורפות. ואז כשאני נרגעת ואני מגיעה הביתה אני רק שומעת. "אני אוהב אותך".

לוטם.

לפעמיים טוב להקשיב.