התחלתי לרעוד.

הרגל לא הפסיקה לקפוץ והדמעות לא הפסיקו לנזול לי על הלחיים.

החזקתי לו את היד חזק חזק.לא עזבתי לרגע.

כשנעשה אפילו יותר גרוע לחצתי יותר חזק...

אם זה מה שקורה לי מ20 דקות של סרט,איך לעזאזל אני אמורה להתמודד עם זה בפולין?

"אני חייבת לספר לך ששואה זה נושא רגיש אצלי..."

התחלתי לדבר וכבר נחנקתי מדמעות.לקח לי יותר מדקה להרגע.

כולם הסתכלו.

פשוט לא הצלחתי לדבר.

"סבא שלי הוא ניצול שואה..." המשכתי,כולי רועדת.

אני לא כ"כ זוכרת מה אמרתי,אפילו שזה היה היום...

"ואני יודעת שיהיה לי קשה... במיוחד אחרי שראיתי איך אני מגיבה עכשיו, שזה כלום לעומת מה שיהיה אח"כ...

אבל אין מצב שאני לא הולכת  לזה!אני חייבת לו את זה!אני חייבת את זה לעצמי...

אני חושבת שכולם חייבים את זה לעצמם.כולם."

דיברתי עוד.אבל שוב, אני לא כ"כ זוכרת...

אפילו עכשיו קשה לי.אפילו עכשיו יש לי דמעות בעיניים.

כי כשאני מסתכלת על הסרט הזה,אני לא רואה את הילד הזה שאני לא מכירה.

אני רואה את סבא שלי... אפילו אותי.

כי אני כזאת.אני ממש נכנסת לסרט או לספר... כאילו אני נמצאת שם.כאילו הילד הזה הוא אני.

במיוחד כשזה בנושא כזה,אם יש משו שיכול למוטט אותי נפשית זה הנושא הזה...

איך ילד כזה קטן אמור לעמוד בזה?

איך האנשים המדהימים האלה סיכנו הכל כולל את הילדים שלהם בשביל להציל ילד אחר?

תנסו לשים את עצמכם במקומם.הייתם מסוגלים?

ואיך האנשים (וכן הם אנשים.בדיוק כמונו... זה מה שכ"כ מפחיד בזה...) יכלו להיות כ"כ לא אנושיים?

איך הם יכלו פשוט להרוג כ"כ הרבה אנשים ואח"כ לחזור למשפחה שלהם כאילו כלום?

אני מנסה להבין.באמת שאני מנסה...

אני לא חושבת שאף אחד פה יכול...

ואל תגידו שזה בגלל שהם חיות, בגלל שהם משוגעים, בגלל שהם השטן.

כי אמרתי את  זה קודם, הם אנשים רגילים לגמרי.אנשים שהיו בגן,שהלכו לבצפר,למדו בתיכון בדיוק כמונו.

פשוט קשה לנו לקבל את זה.

הכי קל לקרוא להם ככה.להצדיק את זה.אבל זה לא נכון...

יש 2 דברים שאני חייבת לעשות בנושא כל עוד יש לי סיכוי.

קודם כל אני צריכה לשבת עם סבא שלי ולדעת הכל.

כשעשיתי את העבודת שורשים ורציתי לדבר איתו על זה,

אמא אמרה שהיא לא יודעת.הוא אף פעם לא דיבר על זה... לי הוא קצת סיפר.

ואני לא כ"כ זוכרת מה רשמתי שם אבל זה כלום.

אני צריכה לדעת הכל.

סבא שלי הוא בן 84.אדם מבוגר.וכמה שקשה לומר את זה,אין לו עוד הרבה מאד שנים לחיות...

ומי יעביר את זה אח"כ הלאה?

אני בחיים לא יסלח לעצמי אם אני לא אשאל אותו,אם אני לא אדע...

אם לא ישאר מי שיספר...

דבר שני אני הולכת לעשות המסע הזה.עם כל הקושי ועם כל הכאב שבדבר...

אין סיכוי בעולם שאני לא נוסעת.

כי אם לא בשבילי,אז בשבילו.

בשביל כל המשפחה שלו,בשביל כל המשפחה של הסבתא השנייה.

בשביל כל האנשים שמתו מסיבה אחת בלבד.כי הם היו יהודים.

ת.נ.צ.ב.ה