פוסט זה מוקדש בצער רב וביגון קודר, למשקפי השמש הנפלאות שלי אשר ליוו אותי במשך שנתיים,

והגיעו לקיצם ביום שישי ה-31.12.04

נורא אהבתי אותן. :(

כולם אהבו אותן. שתי חברות שלי קנו בדיוק אותן משקפיים, וחשוב לציין שהמשקפיים שלהן נשברו,

ושלי המשיכו בשלהן.

או, איזה גורל אכזר.

באותו יום גם נגה אמרה שאלו משקפיים בשקל. אפשר לשלוח חצים מאשימים אלייה :)

בכל אופן, לקחתי תמונה מהימים היפים יותר שלהן ושלי,  ועשיתי נסיונות בפוטושופ.

שילוב של התחמקות מלמידת מתמטיקה + שעמום קל, יצר את הדבר הבא.

[אני מרגישה כמו מרלין מונרו. טו מאצ' אנדי וורהול].

חוץ ממותן הטרגי של המשקפיים שלי, היום היה יום טוב. בניגוד לשאר הימים בתקופה.

אולי הכל בזכות המצלמה שנועה מצאה לה (סיפור די מוזר, למצוא מצלמה ככה סתם) 

והביאה אותה לבצפר, והלהיבה את הסביבה.

היה קר ולי פתאום היו שני כובעים על הראש.

אחד לקחתי ממאי, יפה היפי כזה כמו של גמדים. שני לקחתי מעמרי, כובע של נהגי מוניות או משהו לא מוגדר.

היה נחמד, חיממו לי את האוזניים. :)

אני צריכה ללכת יותר עם כובעים.

בכל מקרה, יצאו תמונות מצחיקות. כשישלחו לי, אולי אני אפרסם פה.

תהייה נוספת, אתמול בשיעור ספרות מורחב הגענו למסקנה שהאדם עצמו מעצב את הגורל שלו, לכל אחד יש את הכוח בידיים שלו לקום ולשנות את הדברים שהוא לא מרוצה מהם. לא לחכות למשהו מבחוץ שיציל אותו, לאיזה גורם חיצוני שיפתור את הבעיות שלו. הכל תלוי במה הוא בוחר לעשות באותו רגע ולאן זה יוביל בהמשך.

בהחלט היה חומר למחשבה. עודד אותי קצת.

נמחקה תגובה

הזוי לגמרי.