תוותרו כבר ותלכו מפה, שאוכל כבר לצעוק בשקט בלי המבט הקרוע שלכם.

מישהו פעם אהב אותי ככה, אף פעם לא היה לי מספיק , הייתי יכולה לעמוד אז על קצה העולם ולצעוק למרחב כאילו ששומעים.

אף פעם לא הספיק.

רציתי אהבה כנה, אהבה ללא תנאים, ללא ספקות, ללא שקרים... פחדתי כל כך לעזוב את המוכר והידוע- הנורא המוכר והידוע אז התרגלתי לכאב,

התרגלתי לתסכול האינסופי , הפחד מנע ממני להתקדם, לנוע, מנע ממני לנשום לרווחה, מנע ממני למצוא אהבה.

ביום שהחרא הציף אותי עד שכמעט נחנקתי למוות העזתי לקום וללכת, לקחתי נשימה עמוקה עד שזה צרב לי מעט בעיניים.

צעדתי בצעדים קטנים על המדרגות, ועם כל מדרגה שכבת בטון התקלפה מגופי והתרסקה על רצפת הבניין לרסיסים זעירים.

עם כל שכבה שנפלה מעלי הרגשתי איך האוויר מצליח לחדור אל בית החזה, איך אני משוחררת עכשיו, כמה שאין גבולות לאושר שיכול להציף אותי.

ענן האופוריה הזה ששהיתי עליו עמד להתפוגג, עמדתי להזכר כמה מפחיד זה להיות לבד , כמה הריקנות יכולה לשרוף בעצמות.

ממש עמדתי ליפול שוב לאדמה הקרה, יחפה ורועדת מפחד, ואז הוא בא,

הוא תפס אותי בידיים שלו שנייה לפני שהתרסקתי למליוני רסיסים , עטף אותי ב600 מטר של בטון מזוין, ששורד הכל, פגיעות ישירות ורסיסים גם כן.

שום דבר לא יפגע בי עכשיו. עכשיו הוא אוהב אותי ככה, כמו שאף פעם לא אהבו אותי, כמו שלעולם לא יאהבו אף אחד...

אין לי דרך לתאר את ההרגשה המקסימה הזו,

את הרוך והרוגע שהוא  מקנה לי, את הר הצמר גפן המתוק שהוא הניח אותי עליו.

אני לא מפחדת משום דבר עכשיו, אני לא צריכה יותר שום דבר יש לי אותו.

מגיע לי אותו, זכיתי לאהוב.

תודה לך אהוב שלי על 7 חודשים של אושר עילאי3>