תוותרו כבר ותלכו מפה, שאוכל כבר לצעוק בשקט בלי המבט הקרוע שלכם.

הבלוג שלי במבט מלמעלה הוא הצטברות של חרא שהציף את הנשמה שלי .

הבלוג שלי הוא בעצם הביוב של הנפש...

כל רגע עצוב וכואב הייתי חייבת לתעד כאן, הייתי חייבת לרוקן כאן,

הייתי מעדיפה להתעסק באיך לנסח, איך לומר נכון ואיך זה ייקרא נכון בעיני אנשים אחרים- רק בשביל לא להתעסק בפתרונות של הבעיות שלי.

ועכשיו כשהחיים שלי בשגרה, עכשיו כשהכל מצא את מקומו, אין על מה להתאבל יותר, אין לי על מה לכתוב יותר.

איפשהו , אני עוצרת את עצמי מלהכנס לעבר ולחקור אותו, איפשהו אני מונעת מעצמי לפתוח פצעים שהגלידו- כי .. למה?

ואיך להסביר לו? , שאין יותר מה לכתוב, איך להסביר לו שיבין - שזה בסדר, שזה אפילו נהדר שאני לא כותבת.

עצם העובדה שאני לא כותבת יותר אומר שטוב לי, וטוב לי בגלל שהוא לידי, שאם רע לי אני יכולה לשפוך לו, והוא יבין ויתמוך.

אני לא צריכה יותר את המונולוגים האלה שנשלחים לאוויר ומי יודע אולי ביום אחד מישהו יקרא ישפוט ויבקר.

איך להסביר לו שעכשיו הכל בסדר.

שאין יותר פצעים, ואין יותר קירות נשברים, ואין מדרגת מטמוטטות.

עכשיו הכל יציב. עכשיו הכל ממוקם נכון. עכשיו טוב.