הוא מנגן לו איפשהו שם רחוק, לעצמו .
הסיגריה האדומה שלו תלויה על שפתיו כמו קישוטי העץ בחג המולד, הוא מכווץ טיפה את העיניים
כשהעשן מאיים לשרוף אותן, והוא מנגן כאילו ואין קהל כאילו ואף אחד לא מקשיב - ואני שוקעת,
בפריטת אצבעותיו בין המיתרים,
במבטים העמוקים שהוא זורק לאוויר, בין הצלילים שהוא מפיק.
אני שוקעת עמוק בין המילים שהוא ממלמל לעצמו, בין המחמאות השובניסיטיות שהוא מרשה לעצמו להעיר.
נכנעת לכח שיש לו עליי, נופלת שוב.
והיא אמרה לי שהוא נפילה שלי, כשעוד לא ידעתי שהוא משהו בשבילי היא כבר ידעה שהוא יהיה נפילה.
וזאת נפילה לא קטנה. זאת נפילה שדורשת שיקום של חודשים.
אני שוב קורסת בין עצמי לבינו כמו אגרטל חרסינה ישן בבית של סבתא, כשהשברים נרטבים מהמים והפרחים מתפזרים לכל עבר.
יכולתי להשבע שאני לא צריכה אדם, או אהבה או רגש בשביל הקיום הבסיסי שלי - טעות מרה.
אני צריכה להתלות, לשאוב מיצים מאכזבות ולהשבר כל פעם מחדש על אדמה קרה .
רק שיפתח איזשהי דלת, אחת כנה- לא כזו שאומרים - כזו שמרגישים בה את הכנות,
רק שיתן להציץ פנימה לקבל מושג על מה עובר בלבו ובראשו.
אני רק רוצה להוכיח עד כמה השיגעון שלי עמוק.
ברגעים האלה שאני תלויה באוויר- כששום דבר לא ברור, אני מייסרת את עצמי בלילות
בחבטות בין היגיון לרגש ונכנעת לאי וודאות- והיא?!
היא משגעת- ורק היא יודעת כמה השיגעון שלי עמוק.
הוא מנגן לו איפשהו שם רחוק, לעצמו . בחלל שלו יש רק אותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
- Lieli -