תוותרו כבר ותלכו מפה, שאוכל כבר לצעוק בשקט בלי המבט הקרוע שלכם.

הנה הם צהרי יום רגיל ומשומש ואתה לא פה, את היותך אוכל לדעת רק מקולות של אנשים.

את הצל שלך אני יכולה לחוש בכל פינות העיר הקטנה הזאת.

הכמיהה לעולם המסקרן שלך הפסיקה בי כי נהייתי חלק ממנו. זה העולם שלי עכשיו.

אני רוצה להאמין בכל חלקי נשמתי שאין בך צורך יותר, שבשביל הסיפוק שלי אני לא צריכה אותך באמת.

ועל מי אני עובדת?

כל מקום שאלך בליבי התקווה שאולי תיהיה שם .

סתם בשביל לראות את המבט שלך , בלי לגעת.רק להסתכל.

עם מי אתה חולק לילות אדון סיגריה אדומה?

עם מי אתה חולק שמחות?

האם ישנה אחת שתלטף את הפנים שלך ותתענג על הריח שלך?

האם ישנה אחת שתרצה להכיל אותך , לקבל אותך ולהקשיב לכל מה שאתה יכול לספר?

האם ישנה אחת שתסחף אל תוך צלילי פריטות אצבעותיך?

ואם ישנה, היכן היא?

אם מישהו יראה אותה, ספרו לה בבקשה שכל זה היה שלי פעם.

שהיית שלי לקצת.

שהיית בתוכי , שהיית כל כולי.

שהייתי אני שנשמה אותך בלילות, שהייתי אני שהשתכרה מהריח שלך.

שהייתי אני שחיבקה אותך חזק בלילה כדי שלא תפחד יותר ,מעצמך.

זאת הייתי אני שנפלה לתוך הבור הזה.

זאת הייתי אני שיותר לא תקבל ככה אף אחד.