תוותרו כבר ותלכו מפה, שאוכל כבר לצעוק בשקט בלי המבט הקרוע שלכם.

בשעה הטהורה שבין שאריות הלילה ליום חדש,

אני נשכבת במיטה שבחדר קטן המתחלק בין שתיים,

בבית קטן שמתחלק במאתיים

בעיר קטנה המתחלקת בעשרות אלפים.

אני שוברת שקט שצורב אזניים בנשימות כבדות של ריאות המעייפות להן בינתיים-

מכמויות עשן שצורב עיניים.

מרגישה איך האש שבערה דועכת עכשיו לאט,

אף אחד לא מצא דרכו אליי, כמעט.

לא זולה, לא קלת דעת ולא טיפשה.

רק מוצאת עצמי כבולה.

הלב שלי כל כולו שייך לך אדון סיגריה אדומה,

הנשמה שלי שלי שייכת לאדון אחר והדוף כולו צמא לזה שעליי סוגר.

אף אחד מהם לא היה כאן לידי הערב, אף אחד לא כבש את הטירוף שלי, 

אף אחד מהם לא תפס אותי בידיים, הצמיד לחזה ולחץ חזק חזק עד שזה יעבור-

ואני כל כך רוצה שזה יעבור כבר, אני רוצה שהכמיהה תגמר,

הרצון המטורף הזה, שייגמר כבר.

תמכר נפשי לשטן

תישרף בלהבות גיהנום התאווה.