טוב לי כרגע.
איפה שאני.
קיים בי פחד.
שהכל ישתנה פתאום.
אני כבול בתוך מערכות שלמות שיכולות לקרוס לי בפרצוף ולהשאיר אותי בלי כלום.
אסרטיביות - זו כנראה המילה הנכונה.
הגיע הזמן לתפור את החורים הקטנים- להתגבר.
בא לי לנסוע.
לאנשהו לבד. או עם מישהו לפחות...
העתיד שנראה באופק שגרתי מדי...הצבא הוא לא האפשרות האידיאלית בראש של אדם בן 18.
החשק לחיות כרגע הוא גבוה מהרגיל...רק לחיות.
ולא לחזור רק מהבית לבסיס וההפך. לא לחזור לעיר הזו...או קריה יותר נכון.
לא לראות את אותם האנשים ברחוב כל הזמן, אותם מראות ו"נופים".
העיניים שלי שבעו מהמקום הזה. מכל המקומות האלה.
והנה אני...אדם ששונא שינויים...מבקש כבר את השינוי המיוחל.
איך זה ירגיש לי אחרי שאשתחרר ?
האם אלך בדרך שתכננתי תמיד ?
האם אלמד, אעבוד, אהיה כמו כולם ?
מצחיק לחשוב על העתיד רק עכשיו...בקושי חצי שנה בצבא ועוד הרבה מקדימה.
מצחיק שבא לי כבר להיות באותו עתיד.
בא לי שהעתיד יהיה עכשיו.
בא לי לעשות פסק זמן...ולהחזיר את הזמן לצבא מדי פעם.
בא לי לברוח לאנשהו.
אני תמיד מתמלא במחשבות במוצ''ש לפני שאני חוזר לבסיס.
אחד היתרונות בצבא זה שאני לא צריך לחשוב שם יותר מדי...להיות מרוכז רק בתפקיד שלי.
והנה אני הולך לישון...אנסה שוב פעם לא להירדם.
להרגיש טיפה את הבית (ראו פוסט קודם)
לא לחשוב על מיליון האוטובוסים שאאלץ לקחת רק כי אסור לי לנסוע ברכבת יותר,
לא לחשוב על הכותרות בעיתון אותו אקרא מחר...גם לא על הכסף שנגמר כ''כ מהר מהמשכורת הצנועה.
ובעוד פחות מ12 שעות..המחשבות שמילאו את הדף הזה יעלמו גם הן.
יישארו להן בש.ג.
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Johnny_