מה לעזאזל הוא רוצה ממני, למה הוא רודף אותי בכזאת אובססיה ואיך אני יכול להוריד את הטפיל הזה מהגב שלי. ראש הממשלה היה נסער. דו"ח נוסף של מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס פורסם לפני שעתיים. הזקן המרוט הזה מפיל עלי את הכישלונות שהוא מצא בטיפול בעורף בזמן המלחמה. ואיך אתה מרגיש עם זה, שאלתי את ראש הממשלה. אני לא הפקרתי את העורף ראובן, למה אנשים לא בנו לעצמם מקלטים, מה הם חושבים שהם גרים בשווייץ, זאת ישראל. אני מתכוון, ניסיתי שוב, איך אתה מרגיש עם לינדנשטראוס. אני מרגיש כאילו הוא נמצא כאן עכשיו בקליניקה, העיניים שלו נעוצות בי והוא ממלמל ביקורת.

מה עם המלחמה, שאלתי, חשבת שתהיה מלחמה בקיץ עם סוריה, עברנו כבר יותר מרבע קיץ ונראה שרוחות שלום מנשבות מכיוונם. ראש הממשלה הסתכל עלי וחייך. אתה תמים ראובן. בוא, אני אסביר לך למה אתה טועה. נשחק משחק קטן, הדמיה של מה שהולך לקרות. תדמיין שאנחנו במשא ומתן עם בשאר אסד, ושהגענו לטיוטה סופית של הסכם תוך חודשיים. נניח שאנחנו מחזירים את רוב רמת הגולן. עכשיו ההסכם צריך להגיע למשאל עם. נניח שאתה העם, אתה חושב שיהיה רוב בעד ההסכם, שאל ראש הממשלה. אני חושב שלא, עניתי, העם לא יצביע בעדך, אתה לא פופולארי, ולסוריה לא מגיע פרס על תמיכתה בטרור של החיזבאללה, אבל זאת דעת העם, אני יצביע בעד הסכם כזה ביום פקודה, עניתי.

מצוין, ענה אולמרט, אם העם ידחה את ההסכם, איך אתה חושב שהסורים יגיבו. שתקתי. נו, תנסה ראובן, אתה יכול. מלחמה, שאלתי. בדיוק, התלהב אולמרט, המשא ומתן ייכשל והסורים ינסו להחזיר את רמת הגולן בכוח, בדיוק כמו שקרה אחרי המשא ומתן של אהוד ברק בקמפ דייויד. הוא נכשל, והפלסטינים פנו לאלימות. אתה מבין ראובן, אין לי עם מי לדבר. לא עם אסד ולא עם העם. אז למה אתה ממהר למשא ומתן עם הסורים, שאלתי. כי מלחמה חדשה רק תשפר את הפופולאריות שלי, ענה אולמרט, זה הסיכוי היחיד שלי.

ומה שלום הפלסטינים, שאלתי, אולי שם יש איזושהי תקווה. טוב שאתה שואל, ענה ראש הממשלה. ביום שני בבוקר אני שומע פתאום שנשיא ארצות הברית הולך לתת בערב נאום על המזרח התיכון. הייתי בפאניקה. לא ידעתי מה הוא הולך להגיד, נכנסתי ללחץ מטורף. ואז בערב הוא מגיע עם הנאום הזה על הוועידה הבינלאומית. מייד פרסמתי הודעה שהנאום היה מתואם איתי ושזה בדיוק מה שרציתי שהוא יגיד. אז גם איתו אתה כבר לא מדבר, שאלתי. הוא סתם טמבל מטקסס, ענה ראש הממשלה, אין על מה לדבר איתו.

אז לפי מה שאתה מספר לי היום, אתה מדבר עם כולם, עם אסד, עם העם, עם הפלסטינים, עם בוש, אבל אתם לא באמת מדברים, זה דיבורים חסרי תועלת כאלה, אני צודק, שאלתי. כן, הוא ענה. זה מזכיר לי את ההורים שלי, הוא הרהר פתאום. איך זה קשור להורים, נדרכתי. אבא ואמא היו רבים הרבה. אתה יודע, כל הנטל של הטיפול בילדים נפל על אמא כשאבא היה עסוק בקריירה הפוליטית המקרטעת שלו. היו ביניהם המון מתחים. המריבות שלהם היו מריבות של שתיקה. הם לא היו מדברים אחד עם השני ימים. רק בעניינים טכניים כאלה, שתמיד היו קשורים אלינו, לעמרם, לירמי, אלי וליוסי. למצוא את המוצץ שאבד, לארגן תיק של אוכל, לקחת את יוסי לרופא. ואנחנו הרגשנו בזה, במתח הכבד שהיה בבית. אני זוכר שחשבתי לעצמי שאצלי זה לא יהיה ככה, שאני אדבר עם אשתי, עם החברים, עם הקולגות, אני אדבר עם כולם.

ואתה מדבר, שאלתי. אני מדבר בלי הפסקה, אבל לא באמת. בסופו של דבר אני בדיוק כמו אבא שלי, עסקן פוליטי בינוני ומטה. בגלל תאונה היסטורית נהייתי ראש ממשלה. אני לא מדבר עם עליזה, לא עם הילדים, וגם עם הסורים, האמריקאים, הפלסטינים והישראלים אני לא מדבר באמת. אני מדבר מעליהם, לא איתם.

מה אתה מסתכל עלי ככה, ראובן, מה אתה חושב שם לעצמך.

אני חושב שאתה מטופל לא קל בכלל, אתה אפילו מטופל קשה. לפעמים אתה מגיע לכאן עם מודעות עצמית מאוד גבוהה, אתה יודע איפה אתה טועה ולמה, ולפעמים אתה מגיע לכאן בלי שום מודעות למה שאתה עושה. אתה נע בין שתי הקיצוניות האלה. אבל בשני המצבים אתה לא מצליח להציל את עצמך מהמעשים שלך. או שאתה בוחן את כל האופציות שלך ובוחר באופציה הגרועה, או שאתה ישר קופץ בפזיזות לאופציה הגרועה. ואיך פותרים את זה, שאל ראש הממשלה. אני לא בטוח שאתה מקרה עם פתרון, עניתי.