ישבנו האחד מול השני. הוא הביט בי במבט חודר, מבין, מכיל, כועס, מאוכזב, מופתע ומשלים. תראה, הוא אמר, אני לא כל כך מבין מה אתה עושה פה אבל אני מבקש ממך להפסיק. סליחה, אבל מי אתה בדיוק שאלתי. אני אסי דיין, הוא ענה. נעים מאוד, עניתי, אני ראובן דגן. אתה לא ראובן דגן, הוא אמר בשקט, כי אני ראובן דגן. אבל לפני שנייה אמרת שאתה אסי דיין, הקשיתי. הוא הביט בי ולא ענה. ואני, השפלתי מבט.

תראה, מי שלא תהיה, הוא אמר, אני לא רוצה לריב איתך, באתי לכאן עם כוונות טובות. כל מה שאני מבקש ממך זה לסגור את הבלוג הזה. קליניקה, עניתי, זאת קליניקה, זה לא בלוג. שיהיה, קליניקה, הוא ענה. תראה, קודם כל, אתה לא ראובן דגן. אתה מתחזה. אתה מתחזה לפסיכולוג, לראובן דגן ולמישהו שמטפל בראש הממשלה. והכי גרוע זה שיש כל מיני אנשים שחושבים שאני זה אתה, ואתה זה אני, ועל זה אני לא מוכן לעבוד לסדר היום.

אתה לא בטוח בזהות שלך, שאלתי. תפסיק, הוא ענה, אתה לא פסיכולוג ואני לא נמצא בטיפול. אני בכלל לא מאמין בפסיכולוגיה, רק בכדורים. ומה שקורה כאן בטוקבקים זה יותר מופרך ממה שקורה בבלוג, סליחה, בקליניקה. דוד אבידן, זיגמונד פרויד, ואתמול הצטרף לבית משוגעים שלכם גם יוסף טרומפלדור, אתם חבורה של פסיכים שזקוקה לאשפוז מיידי, ובכפייה. אז אתה סוגר, הוא שאל.

לא, עניתי, תראה אסי, יש לי מחויבות למטופל שלי לראש הממשלה. אתה מקרה קשה יותר ממה שחשבתי, אמר אסי דיין, אין לך שום מטופל. ראש הממשלה מעולם לא הגיע לכאן. זאת המצאה שלך.

כמו שגם אתה המצאה שלי, שאלתי. כן, הוא ענה, גם אני המצאה שלך ואתה סובל מפיצול אישיות חמור. אתה חושב שאתה ראובן דגן, אתה מדמיין שאתה אהוד אולמרט, ועכשיו אתה גם מדמיין שאתה אסי דיין. המצב שלך הולך ומחמיר. אתה בטח איזה מישהו שניסה להתקבל לחוג לפסיכולוגיה ונכשל. אחד שהחלום שלו זה להיות פסיכולוג אבל המערכת הצליחה לסנן אותך כי אתה פסיכי. קולו של אסי דיין הלך ועלה בהדרגה, הוא דיבר בלהט והיו אלה הוורידים בצווארו, אני חושש, שנראו בולטים יותר. וגם שני הטיפולים האחרונים שלך היו חלשים. היו לך טיפולים טובים יותר, בקיצור, אתה הולך ונהיה גרוע יותר משבוע לשבוע. אני מציע לך לפרוש עכשיו כשאתה בשיא. ותמחק גם את התיאור על הוורידים שלי שמתנפחים, זה בדמיון שלך.

אני לא מרגיש נוח בחברתך, אמרתי לו, אתה מתפרץ לקליניקה מטיח בי עלבונות ודורש ממני להפסיק לטפל בראש הממשלה. למה הטיפול הזה כל כך מפריע לך.

הוא לא מפריע לי, הוא ענה, הוא מפריע לך. אני לא נמצא כאן, אני לא קיים בקליניקה המדומיינת שלך. אתה מדמיין שאני נמצא כאן ומדבר עם ראובן דגן. אתה חושב שאתה מודע לעצמך אבל למעשה אתה חי בעולם של דמיון שמתערבב עם המציאות, ואתה לא יודע איפה הגבולות ביניהם. סכיזופרניה, למקרה שלא ידעת מה המונח המקצועי.

אסי דיין נעמד. קום שנייה, הוא ביקש. נעמדתי מולו. בוא נחליף לכמה דקות מקומות, הוא הציע. הסכמתי. הוא התיישב על הכורסא של המטפל, ואני על הספה של המטופלים.

אני חושב לעצמי, הוא אמר, למה בחרת להביא אותי לקליניקה שלך דווקא היום, מה זה אומר, מה אתה מנסה להגיד לעצמך. אני חושב שאתה מנסה להגדיר את עצמך בנפרד מדמות האב שלך, אתה מנסה ליצור בידול מאסי דיין, ולנכס לעצמך באופן בלעדי את ראובן דגן. אם אתה מרגיש צורך לבדל את עצמך, ואם אתה עושה את זה באופן כל כך בוטה, זה אומר שבאמת לא הצלחת ליצור בידול. אולי חשבת שהבלוג שלך יתפוס יותר, שאולי יהיו לו יותר כניסות, שאולי יכתבו עליו איזו כתבה או שתיים, אבל הבלוג שלך הוא עוד בלוג. הוא אפילו לא אותנטי. סתם פיקציה וירטואלית.

היה לי מאוד לא נעים להיות פה, ואני לא צריך שתלווה אותי לדלת. הוא קם והלך.