היא היתה ילדה קטנה, היא אהבה לכתוב, היא התפרסמה בגלל הטרגדיה הנוראה שהתרחשה לה, ועכשיו הוא לא מתבייש להשתמש בה כדי לנגח אותי, אין לו שום בושה לאופיר פז פינס הזה. ראש הממשלה היה נסער, אבל התפאורה לא התאימה למזגו הסוער. הופתעתי ממראהו כשפתחתי את הדלת. הוא עמד שם בחולצת טריקו בצבע טורקיז מזעזע, מכנסיים קצרים שחשפו את רגליו הרזות והחיוורות ועל ראשו כובע דייגים חדש. הוא חייך מאוזן לאוזן פרש את שני ידיו ואמר בעונג, אני בחופש.

אבל הרוגע שהציג בשניות הראשונות התחלף בזעם לא עצור. אין גבול לציניות, הוא שאל, חייבים להשתמש בכל טריק אפשרי כדי לנגח אותי פוליטית. על מה בדיוק אתה מדבר, שאלתי. אני מדבר על ניצולי השואה, הסאגה הבלתי נגמרת הזאת שהתנפחה מעבר לכל פרופורציה ומעסיקה אותי יותר מדי הקיץ הזה. הם לא מפסיקים להתבכיין, ואחרי שהם עשו את מצעד החיים הפרובוקטיבי שלהם, הלבינו את פניי בכל העולם, אתמול טען חבר הכנסת פז-פינס שאם אנה פרנק היתה שורדת היא לא היתה מוכרת כניצולת שואה כי היא לא היתה במחנה ריכוז.

וזה נכון, שאלתי. תלוי, הוא ענה. אם היא היתה ממשיכה להתחבא במסתור היא לא היתה מקבל אגורה, אבל אם היא היתה מצליחה לשרוד את אושוויץ היא היתה מקבלת 1300 שקל לחודש. אבל זאת התבהמות. הרצון של אופיר פינס לתקוף את הממשלה גרם לו לחצות שיאים חדשים. צר לי לראות שדווקא במדינת העם היהודי, נעשה שימוש כה נלוז בזכרה של אנה פרנק, והכל לשם סיפוק צרכיו הפוליטיים של פינס.

אהוד, אתה מודע לכפל המשמעות של המשפט האחרון שלך, שאלתי. כן, הוא ענה, זה גאוני. פינס, סיפוק צרכים, ילדה קטנה שמתה, זה מבריק. לכן אני מעסיק יועצי תקשורת גאונים. והשימוש שאתה עושה בזכר של השואה הוא בסדר, שאלתי. ראובן, הוא שאל בחזרה, אני, שמשפחתי חיה תחת המשטר הנאצי, ונמלטה מאימי הנאצים עד סין הרחוקה, ואבותי קבורים שם, עלי אתה טוען את הטענות הללו.

אני רק מנסה להבין, התגוננתי, אבל אם אתה דור שני לשואה אני חושב שזה משנה את כל התמונה. למה רק עכשיו אתה מביא את זה לטיפול, שאלתי. כי זה קצת מורכב, הוא ענה, אני לא בדיוק דור שני, עליזה היא דור שני. למשפחה שלי אין כל כך קשר לשואה, הוא ענה. אבל אמרת שהמשפחה שלך חיה תחת המשטר הנאצי, שאלתי. הם פשוט פספסו את היטלר בכמה שנים, אני מניח שזה מסביר למה עליזה רגישה כל כך לסוגיית הפליטים מסודאן כשאני מחזיר אותם למצרים, הוא ענה ושלף את הסיגר.

זאת חלק מהבעיה של התפקיד, העיסוק המטריד הזה בעניינים שוליים ולא בדברים שאני רוצה לעשות באמת, אמר ראש הממשלה. מה אתה רוצה לעשות באמת, שאלתי. אני עוד לא יודע, הוא ענה, אין לי זמן לחשוב על זה. אני כל הזמן עסוק בדברים קטנים ושוליים. מה למשל, שאלתי. למשל, הטלפונים המיותרים האלה לרופא ולאמא של הילדה הזאת מהכניסה לירושלים, הוא ענה. אהוד, שאלתי, אתה עוזר לילדה קטנה, אתה לא צריך לראות בזה מטרד, כל הכבוד לך שאתה משתמש בתפקיד שלך כדי לעזור לה.

אתה לא מבין, הוא אמר, השיירה שלי דרסה ילדה שהתפרצה לכביש בדיוק כשנסענו שם. ואתה דואג לה, שאלתי. היועצים שלי אמרו לי שאני צריך להראות שאני דואג לה. התקשרתי לרופא שלה בבית חולים וגם לאמא שלה. אתה מבין את האבסורד, ראובן, האמא שלה לא חינכה את הילדה שלה שמפריעה לראש הממשלה במילוי תפקידו, ואני צריך לקטוע את החופשה שלי כדי להתקשר אליה.

שתקתי. הבטתי בו. השענתי את הראש על כף היד שלי. מה המבט הזה, ראובן, מה אתה מסתכל עלי כאילו רצחתי מישהו, הוא שאל. את מי אתה חושב שרצחת, שאלתי. הוא שתק.

את אנה פרנק. ניסיתי לרצוח את אנה פרנק, אמר ראש הממשלה. הילדה שהשיירה שלי דרסה זאת אנה פרנק. אני לא צריך שתסביר לי ראובן, אני מבין לבד. הדחקתי את זה, התעלמתי, אבל זה דפוס שחוזר אצלי. אני לא פותר בעיות, אני מחסל בעיות.