הוא מדבר מהשנייה שפתחתי לו את הדלת. הוא מסתכל עלי, מסביב, ולא מפסיק לדבר. אני רואה את השפתיים שלו נעות בקצב של מכונת ירייה, שומע את הדיבור שלו מטרטר לי ליד האוזניים ומהדהד ברחבי הקליניקה, אבל אני לא מקשיב לאף מילה שלו. הוא ממשיך ללהג ולספר, אלוהים יודע מה, אני מסתכל לו בעיניים אבל לא רואה אותו. מוזר אני לא יכול לחזור אפילו על משפט אחד שהוא אמר מהרגע שהוא נכנס. אני לא איתו.

אז זה עולם הדימויים שלי, אני שואל את עצמי, האם אני חושב שראש הממשלה הוא מכונת ירייה, כזאת שמטרטרת באוזן וקוצרת בני אדם. הוא ממשיך לדבר בשצף, ראשו מיטלטל מצד לצד, מדי פעם הוא מלטף את קרחתו עם ידו השמאלית כששעון היוקרה שלו מנצנץ. בידו הימנית הסיגר מעשן. שוב אצטרך אחר כך לאוורר את הקליניקה, אני חושב לעצמי. ומייד אני מנסה להבין את עצמי, ככה אתה מרגיש בטיפול של ראש הממשלה, אני תוהה ביני לביני, שהוא מזהם את הקליניקה, שאחר כך צריך לטהר אותה.

חודשיים אחרי שהטיפול התחיל משהו בי השתנה, התחלתי להבין אותו, לאהוב אותו, אפילו קצת לחמול עליו. למה זה קרה לי אני חושב בשקט. מצד אחד זה תהליך טבעי, כשמטופל יושב על הספה מולי ומספר בגילוי לב על העולם הפנימי שלו, ההזדהות איתו היא מתבקשת. אבל מצד שני יש בו משהו באולמרט הזה שהוא יותר ממטופל רגיל. משהו בו מצליח להוציא אותי משלוותי, ואני מנסה להבין עכשיו למה זה קורה.

עכשיו הוא משתעל, נראה שבניגוד להרגלו הוא לקח קצת לריאות מהעשן של הסיגר. אולי זה מה שקורה לי איתו, אני מתחיל להבין, אני לוקח אותו לריאות. אבל מצד שני, אני מתעשת מייד, אני חושב עליו כמו על עשן, אולי אני אפילו חושב שהוא מסרטן. הוא משנה תנוחה, בכלל לא עוצר מלדבר, לא מעניין אותו אם אני רוצה לענות או להעיר, הוא ממשיך בשלו.

אולי משהו בתוכי רוצה להיות ראש הממשלה, אני שואל את עצמי. אולי יש כאן בטיפול הזה העברה כפולה, אולי אני רוצה לשבת על הכיסא שלו לנהל את המדינה במקומו. אני מתלבט עם עצמי קצת. מכווץ את הגבות, זורק מבט לחצי שנייה לעבר החלון ופוסל את האפשרות הזאת. לא, אני לא רוצה להיות ראש הממשלה. אז אתה מוכן לוותר עליו כמטופל, אני מנסה לאגף את עצמי מהצד השני. לא, אני משיב אש, אני רוצה שהוא יישאר אצלי בטיפול. אני מנסה להבין מה המשמעות של הטיפול הזה בשבילי, מנסה ועדיין לא מצליח.

אולי אני מטפל ככה בעצמי, אני שואל את עצמי. זאת נקודה מעניינת, אני מודה, אני מטפל בי דרך אהוד אולמרט, אני מצליח להבין. יש בי איזה אהוד אולמרט קטן, אני פרנואיד, ואני מייחס לעצמי מאניה דיפרסיה, תסביכי נטישה, שלא לדבר על התסביך האדיפלי. ואולי, אני מקשה על עצמי, אני עושה לעצמי עבודה קלה, אולי כשאני משליך על ראש הממשלה את התסביכים שלי אני לא מטפל בתסביכים האמיתיים שלו.

עכשיו הוא מחטט באף, כל הזמן הוא מתעסק עם הידיים שלו ושולח את האצבעות לסיורים ברחבי הפרצוף. בדיוק כמו שאני מחטט במשמעות של הטיפול, אני מציין לעצמי. והיום, אני שואל עצמי, כשראש הממשלה נמצא בקליניקה ואני לא מקשיב לו ולמעשה אני משתיק אותו, מה זה אומר. מצד אחד, אני עונה, זה אומר שנמאס לי ממנו, שאין לי כוח לטפל בו, שהוא כבר משעמם אותי, אבל מצד שני, אולי אני משתיק איזה קול פנימי שלי, אני לא מתייחס אליו ולא מקשיב לו.

זאת אומרת, אני אומר לעצמי, שאתה מדחיק איזה קול בתוכך, קול שקשור לטיפול הזה, אתה מדחיק אולי את אהוד אולמרט שבך. זאת אומרת, אני ממשיך לחדד ולהבהיר את העניין הזה, שיש בתוכי איזה אהוד אולמרט קטן שמנסה לדבר ולומר משהו, אבל אני משתיק אותו, אני מדחיק אותו.

יש לי פתרון, אני חושב לעצמי, הדרך לדעת מה אני מדחיק היא להקשיב לאהוד אולמרט שיושב מולי. אני מסתכל עליו, מסתכל על השעון, וקולט שנגמר לנו הזמן.